<h1>רבינו יהונתן מלוניל על יומא</h1>
<h2>דף ב.</h2>
שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישי' כהן גדול מביתו. לפי שכל עבודת יום הכפורים אינה כשרה אלא בו, כדיליף בהוריות בפרק בתרא [י"ב ע"ב], דכתיב גבי יום הכפורים [ויקרא ט"ז] וכפר הכהן אשר ימשח אותו ובגמ' מפרש למה מפרישי' אותו, משום דילפי' ממלואים שהפריש משה את אהרן שבעת ימים, דכתיב [שם ח'] ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים (ולילה) וגו', וכתיב במלואים [שם] כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם, לעשות אלו מעשה פרה, לכפר זה מעשה יום הכפורים. וכן במעשה פרה תנן, הכהן השורף את הפרה שמפרישין אותו שבעת ימים קודם שריפת הפרה מביתו ללשכת (סנהדרין) [פרהדרין]. ומביתו, מאשתו, שאסור לו לשמש מטתו בכל אותן שבעת הימים, ולא מדאורייתא, אלא משום גזירה, שמא תמצא אשתו נדה סמוך לתשמישה, וחיישי' שמא טמאה היתה בעוד ששימש עמה, וכתי' [שם ט"ו] ותהי נדתה עליו וטמא(ה) שבעת ימים. [לשכת פרהדרין], שבזמן שהיתה יד אומות העולם תקיפה על ישראל היו נותנין עשירי הכהנים הון בעבור שיהיו כהנים גדולים אחרי מות הכהן הגדול, לכך נקראת הלשכה על שם המלכות. ולפי שלא היו כל כך חסידים כמו שני דורות הראשונים, לא היו מאריכין ימים, כדכתיב [משלי י'] יראת יי תוסיף ימים וגו', יראת יי' תוסיף ימים, זה בית ראשון שעמד ארבע מאות ועשר שנים ולא שמשו בו כי אם שנים עשר כהנים, ובבית שני שעמד ארבע מאות ועשרים שנה, שמשו בו יותר משלש מאות כהנים, צא מהן ארבעים שנה ששימש בו שמעון הצדיק, ושמונים שנה ששימש יוחנן כהן גדול, ועשר ששימש ישמעאל בן פאבי, ואמרי לה אחת עשרה שנה ששימש אלעזר בן חרסום, מכאן ואילך צא וחשוב שכל אחד לא הוציא שנתו. ומתקנין לו כהן אחר תחתיו, להיות כהן גדול תחתיו, אם יארע בו פסול קרי או שאר טומאה המעכבתו מלבא במקדש, וכיון דילפינן ממלואים, צריך שנפרש האי מתקינין, מפרישין, דכי היכי דבמלואים הוה מעכב בהו הפרשה, (הם הכי) [הוא הדין] נמי לדורות, ולפי' היה צריך פרישה לזה הסגן המזומן לזה, אם יארע בכהן גדול פסול. ר' יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו וכו', דכתיב [ויקרא ט"ז] וכפר בעדו ובעד ביתו גבי יום הכפורים בפרשת אחרי מות. אמרו לו א"כ, דחיישת למיתה, אין לדבר סוף, שמא תמות גם זו. ובגמ' פריך הא רבנן נמי חיישי' לטומאה דחד, ולא חיישי' לטומאה דתרי, ומתרץ טומאה בידו, וכיון דמוקמי' ליה צרה בצידו מזדריז טפי, אבל מיתה אין בידו, ואי חיישי' לחד היה לנו לחוש לשתים, אלא למיתה לא חיישי' כלל אבל לטומאה דשכיחא טפי חיישי', אבל לתרתי לא חיישי' כיון דזריז הוא, וכיון דאיכא צרה בצדו. ובגמ' פריך לר' יהודה שמתקינין לו אשה אחרת, אי כניס לה ערב יום הכפורים הוה ליה שני בתים, וכתיב ובעד ביתו ולא בעד שני בתים, ואי לא כניס להן אלא בקידושין לבדן, הא לא מיקרי בית אלא א"כ נכנסה לחופה, ואע"ג דאמרי' ארוסה שמתייבמת, התם מריבוי החוצה מרבינן ליה, (אבל) להך (א)דיתבה חוצה לא תהיה לאיש (זה) [זר], ומתרץ דכניס לה לחופה, וכתי' לה גיטא לכל חדא על תנאי, לשנייה אמר הרי זה גיטך אם לא תמות חברתך ולראשונה אמר לה הרי זה גיטיך על מנת אם אכנס אני לבית הכנסת, אבל אם לא אכנס לא תהא גט, ואם מתה שנייה הרי קיימא ראשונה, שהרי לא נכנס בבית הכנסת, ואם מתה ראשונה הא קיימא שנייה, שהרי אינה מגורשת כיון שמתה חברתה הראשונה, וכשגמר עבודתו בערב, אי חזי שלא
מתה ראשונה, (יכנס לבית הכנסת כי היכי דלא ליהוי ליה למפרע עבודה בשתי בתים, ותהיה השנייה מגורשת למפרע והראשונה במקומה עומדת.
<h2>דף ד.</h2>
ובברייתא קתני שבין הכהן השורף את הפרה ובין כהן של יום הכפורים מזין עליו כל שבעה מכל מיני חטאות שהיו שם, כלומר, מכל אפר פרות האדומות שהיו שם, לכבוד הכהנים שעשאום, דהא די לו באחת דילפי' ממלואים, דכתיב [שמות כ"ט] והזית על אהרן ועל בגדיו וגו', ואם תאמר במילואים דם, והכא מים, אמרת נכנסו מים תחת דם, מקל וחומר, ומה דם שאין טובלין בו, מזין בו, מים שטובלין בו אינו דין שמזין בו. ובגמ' [להלן י"ד ע"א] פריך לימ' מתני' דלא כר' עקיבא דאי ר' עקיבא כיון דאמ' טהור שנפלה עליו הזאה טמאתו למחר היכי עביד עבודה, (וכיון דקא) [וכן הא ד]פריך [להלן ח' ע"ב] אמאי כל שבעה, בשלמה ראשון שמא שלישי, שני שמא שלישי, [שלישי שמא שלישי], חמישי שמא שביעי, [ששי שמא שביעי], שביעי [שמא] שביעי, אלא רביעי אמאי, לא בשלישי איכא לספוקי, ולא בשביעי איכא לספוקי, כל זו הסוגיא לא מקשי' אלא לריש לקיש דיליף פרישה מסיני, ובסיני לא הוה כלל אלא משום מעלה בעלמא לטהר אותו מחשש טומאת מת, אבל לר' יוחנן דיליף פרישה ממלואים, הדין נותן שהזה עליו כל שבעה כולן בלא שום דילוג בעולם, וחובה מוטלת עליו להזות, ואפי' אליבא דר' עקיבא ולאו טהרה אלא גזירת הכתו' היא, ומצי עביד עבודה בו ביום, אע"ג דמזין עליו.
<h2>דף ו:</h2>
ואע"פ שאנו מפרישין אותו מביתו דהיינו אשתו משום חשש נידות, לא מחמרי' ביה בטומאת מת, כלומ' שנפרישהו מקרקע עקורה אלא נעמידהו בגגין ועליות משום קבר התהום, כי היכי דעבדי בתינוקות העומדי' לשריפת הפרה, משום דטומאת מת הותרה בצבור ולא טומאת נדה, אבל בפרה אדומה לא כתיב במועדו דנידרוש מיניה במועדו ואפי' בשבת, במועדו ואפי' בטומאה.
<h2>דף יד.</h2>
מוסרין לזקנים וכו' ומלמדין אותו סדר היום, איזה מקום קודם לחברו כדי שלא ישנה, שאם ישנה שיקדים עבודה המאוחרת למוקדמת לא עשה כלום, כדאמרי' לקמן [ס' ע"א] דכתיב במעשה יום הכפורים חוקה, וכל מקום שכתוב חוקה (עבודה) [עיכובא]. כל שבעת הימים, ימי הפרישה, הוא זורק את הדם של תמיד של שחר ושל ערב, ומקטיר את הקטרת, כדי שיהא רגיל ומזומן ביום הכפורים לעבודה, ומטיב את הנרות, ומדשן מן האפר של פתילות שכבו, וכן כל יום ויום מטיבין בבקר שנאמר [שמות ל'] בבקר בבקר בהטיבו את הנרות, ובכל יום ויום מקטירין קטרת במזבח הזהב העומד בהיכל פרס שחרית ופרס בין הערבים. ופרס הוא חצי מנה, לפי שמשקל מנה היו מקטירין בשתי הפעמים כדתנן [כריתות ו' ע"א] בפיטום הקטרת ששלש מאות וששים וחמשה מנה היו כמנין ימות החמה, ושלשה מנים שהיה מוסיף ביום הכפורים. לפי שכתוב [ויקרא ט"ז] מלא חפניו, וכל כהן גדול המשמש, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, לפי' היו מתקנין לו הרבה, שלא יחסר לו, ואם יותיר יותיר. וכן אחת לשבעים ושלש שנים היו בה חצאין של קטרת של כל השנה כולה, שהמחצית משלש מאות וששים וחמשה מנה הם ק' ושמונים ושתים ומחצה, ונראה מזה שלפי המנהג לא היה מלא חפני הכהנים הגדולים אלא חצי מנה, דהיינו פרס, נמצא שבכל שנה ושנה היה נשאר מהשלש מנים המזומנים ליום הכפורים, שתי מנים ופרס, וכשתחשוב כאותן לכל שנה ושנה יעלה קפ"ב ופרס בשבעים ושלש שנים, כיצד חשוב ע"ג שתי פעמים הם קמ"ו וע"ג חצאין הם ל"ו ופרס, וחבר ל"ו עם מ"ו ויעלו פ"ב ופרס על המאה. ומקריב את הראש ואת הרגל, מן התמידין. ושאר כל הימים אם ירצה להקריב כל קרבן שירצה מקריב, ואין כהני המשמר יכול לעכב על ידו, לפי שכל כהן גדול בכל השנה, מקריב חלק בראש, ראש הוא להקריב כל חלק שיבחר. ונוטל חלק בחלוקת אכילת קדשים, בראש, מנה יפה שיבחר לו, אבל החלקים (ש)היו שוין אלא שיש בני אדם שבוחר בחתיכה אחת מחברתה.
<h2>דף יח.</h2>
מוסרין לו זקנים מזקני ב"ג וקורין לו בסדר היום, בפרשת אחרי מות. שמא לא למדת, דאע"ג דמוכחי מקרא [ויקרא כ"א] והכהן הגדול, שיהא גדול בנוי ובחכמה, אפי' הכי לא הוי עיכובא, ובמקדש שני מיירי, שהיו מלכי יון, והכהנים שהיו עשירים היו נותנין ממון למלכות, כדי שיהיו כהנים גדולים, ואע"פ שהיו עמי הארץ לא היתה נפסלת העבודה אם יעשנה כפי אשר יורוהו ב"ד של כהונה. ערב יום הכפורים שחרית וכו' ש[י]היה מכיר (מתוכן) [ומתבונן] בבהמות העוברות לפניו, לתת את לבו הלכות סדר היום, המין הזה קודם לזה, ובגמ' פריך מאי טעמא אין מעבירים לפניו שעירים.
<h2>דף כ.</h2>
על גבי המזבח, ועושין ממנה תפוח תל גבוה, כמו שעושין מן ענבים הנדרכין, והוא באמצע המזבח, ופעמים שהיו עליו כשלש מאות כור, ובכל יום ויום בחול תורמין בקריאת הגבר, דהיינו קרא גברא, והוא שומר בית המקדש או מגדל, שקורא סמוך [לעלות] השחר, עמדו כהנים על (מעמדכם) [עבודתכם] ולויים בדוכנכם וישראל למעמדם, והיה קולו נשמע בשלש פרסאות, ולפי שלא היה להם בחול קרבנות מרובות, אם יקחו שעה אחת מן היום לפנות הדשן לא היו חוששין להקדים, לפי שהיום מספיק לקרבנות היום, ביום הכפורים דאיכא חולשא דכהן גדול, לפי שכל עבודת יום הכפורים אינן כשרות אלא בו, וצריך שישכים הכהן לסדר מערכתו בהשכמה, בעוד שהוא חזק ואינו חלוש מתענית, וממהר שאר עבודות בהשכמה עד שלא יחלש, וסידור מערכה לא היה אפש' למעבדה עד שיפנה כל הדשן [אל] התפוח, לפיכך מקדימין מחצות לילה, ברגלים דנפישי ישראל ונפישי קרבנות, ורב הדשן במקום המערכה, מקדימין לתרומת הדשן ממשמורת הראשונה, דכל הלילה הוא כשר לתרומת הדשן, מאותן... כיון, כל הלילה דוהרים את
הדשן, ואם היו שם איברים שלא היו מעוכלים לגמרי, היו עושין להם מערכה אחרת לעכל אותם, כדתנן בפרק טרף בקלפי [מ"ג ע"ב] בכל יום היו שם ד' מערכות והיום חמש.
<h2>דף כב.</h2>
בראשונה כל מי שרוצה לתרום את המזבח וכו'. כל כהן שהוא מבית אב ורוצה לתרום הדשן שחרית תורם, ולא היו עושין פייס, דהיינו גורל למי יפול גורלו לתרום, לפי שהוא עבודת לילה צריך להשכים בה הרבה, ואי הוה נמי פייס לא הוי אתא, דאמרי מי יודע דמיתרמי ליה בגורל, ולמה אקום ממטתי, לפיכך הפקירוה, ואמרו כל מי שירצה יעשנה. ובזמן שהיו מרובין שנים או שלשה הבאים לתרום את הדשן, זה אומ' אני תורם וזה אומר אני תורם, זה היה משפטם, רצים ועולים בכבש של מזבח שלשים ושתים אורך, וכל הקודם מהם שיכנס לתוך ד' אמות עליונות של כבש הסמוכות לראש המזבח, זכה לתרום וזה גורלם. ואם היו שניהן שוין לכניסתן, מעתה באים כולם להטיל גורל, ומהו הגורל הממונה על הפייסות שאומר לכולם הצביעו, כלומר, הוציאו אצבעותיכם כל אחד יראה אצבע, ולמקום שיכלה בו חשבון מאה או חמשים הוא זוכה בתרומת הדשן. ומה הם מוציאין, כלומר, כמה אצבעות ארבעה או חמשה, ומשיב אין להוציא אלא אחת או שתים, ובגמ' פריך [כ"ג ע"א] השתא שתים מוציאין ולא חיישי' שמא ירמו הממונה, אחת מיבעיא, ומשני, כאן בבריא כאן בחולה, בבריא אין להוציא אלא אצבע אחד, שאם אתה מתיר להוציא שתים לאחד מבני חבורה, שמא לא יוציאו בתחלת הגורל אלא אצבע אחד וכשיראה שיכלה החשבון בחבירו הסמוך לו יוציא שתי אצבעות ויחשבנו כשני בני אדם, ולא יזהר בזה הממונה, לפי שבתחלת הפייס לא הוציא אחד ממנו אלא אצבע אחד, וכשרואה שתים חושב אותן לשני בני אדם, וזה הרמאי תיכף שמנה אצבע האחד יכניסנו, ויאמר שלא הוציא אלא אחד, ובו נשלם החשבון, אבל בחולה מוציאים שנים, לפי שאינו יכול לכבש אצבעותיו, וכשמוציא אצבע אחת יוציא חברתה עמה, ולעולם אין מונין להם אלא אחד. ואפי' בחולה אין מוציאין גודל לפי שיש הפרש בין האצבע ובין הגודל יכול לרמות הממונה שיוציא באמצע החשבון אצבעו הסמוך לגודל, ויחשוב הממונה אותם בשנים, ויחזור ויכניסנו ויאמר שלא הוציא אלא אחד ובו נגמר החשבון, ואחד מבני החבורה הסמוכין לו אין נאמנין, דנוגעין בדבר הן, ואפי' יכירו אותן שאינן סמוכין לו שכבר עברו בחשבון, שאינן נוגעין בדבר, יפול מחלוקת בדבר, וכלין דרכי השלום. ובגמ' קאמר שאם הוציא גודל אין מונין אותו כלל עם חבריו, לפי שרמאי הוא, ולוקה בפקיע ברצועה. מעשה שהיו שניהם שוין וכו', לראות מי יקדים לד' אמות העליונות הסמוכות לראש המזבח, כיון שראו וכו', כיון שראו שהיתה חשובה תרומת הדשן ביניהם שכל כך היו רבים הרוצים לזכות בה, תקנו להם פייס. ובברייתא תניא שהתקינו שכל מי שיזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור מערכה ובשני גזירי עצים, כדי שיבאו בשמחה. (ומפרש) [ומקשה] בגמ' והא תנן שבאין כל כך עד (שמתכנסין) [שמסתכנין], ומשני, שלאחר שתיקנו להם פייס מפני הסכנה, הניחו מלבוא, שאמרו מי יימר דמיתרמי לן, וכשראו שלא היו מקדימין כלל, התקינו שיזכו בסידור המערכה ובשני גזירי עצים. ד' פייסות היו שם וזה פייס ראשון, זה של תרומת הדשן היה הפייס ראשון.
<h2>דף כה.</h2>
פייס שני מי שוחט, את התמיד, אע"ג דשחיטה כשרה בזר, אפילו הכי צריכה פייס. וכיון שנודע השוחט, ידעי' שהשני שעמד [סמוך] לו לימינו, הוא זורק, והעומד שלישי סמוך לזורק הוא מדשן מזבח פנימי, וכן כולם. דהכי תני בברייתא, דתני ר' חייא לא לכל עבודה ועבודה מפיסי', אלא כהן שזכה בתמיד שני[ם] עשר אחיו הכהנים נמשכין עמו, ובגמ' מוכח שהזורק הוא מקבל ומוליך, שאם היה השוחט מקבל, זמנין דשוחט זר, וקבלה פסולה בזר, ואי אפשר לומר שכהן אחד היה מקבל ומוליך, והשני זורק, שאם כן שלש עשרה כהנים היו זוכין בו, מלבד השוחט, ואנן בהדי שוחט תנן להו, הראש באחד, ושתי ידים כהן שני, העוקץ והרגל שלישי, החזה והגרה רביעי, ושתי דפנות חמישי, והקרבים ששי, והסלת שביעי, חביתי כהן גדול שהוא עשרית האיפה מחציתה בבקר ומחציתה בערב שמיני, והיין לנסכים תשיעי, ומי שוחט, עשירי, ומי זורק, אחד עשר, ומי מדשן [המזבח הפנימי שנים עשר], ומי מדשן את המנורה שלש עשר. דרך הילוכו היה קרב, מפרש בגמ' כיצד דרך הילוכו הראש והרגל החזה והגרה ושתי הידים ושתי הדפנות והעוקץ והרגל. ומפר' בגמ' להכי קרב הראש והרגל, משום דראש כולו עצמות, קרב הרגל עמו, שיש בו קצת בשר, וכשמעלה הראש מכסה בית השחיטה בפדר, וזהו דרך כבוד של מעלה. החזה והגרה, חזה הוא שומן החזה הרואה את הקרקע, וחותכין אותו ושתי צלעות אילך ואילך. והגרה ממקום שהוא מעלה את הגרה, הוא הצואר, ובו מחוברין הקנה והכבד והלב, והסלת, עשירית האיפה למנחת נסכו, והיין רביעית ההין.
<h2>דף כו.</h2>
פייס השלישי חדשים לקטורת, אותם כהנים שהיו באותו בית אב שלא זכו מימיהם להקטיר קטרת, אתם הן הבאים לפייס הקטרת, עד שהיו כל כהני בית אב שוין, שזכו כולן כל אחד ואחד פעם אחד, ואז יחזרו חלילה. ותנא בברייתא מעולם לא שנה אדם בה, מרוב כהנים כל בית ובית אב אבל לעולם אם לא היו מספיקין בית אב של יום ראשון לא היו באין להקטיר אותן בית אב של יום שני, אלא חוזרין חלילה. ומפרש טעמ' בגמ' מפני שמעשרת העוסקין בה, דכתי' [דברים ל"ג] ברך ה' חילו וגו'. ויותר ראוי לפרש זה הפסוק בקטרת, מבעולה אע"פ שהיא כתובה בפסוק עצמו דכתי' וכליל על מזבחך, משום דבעולה שכיחא וקטרת לא שכיחא, ומסתברא דכי כתיבי עשרה, אדלא שכיחי כתיבי, דאם כן נמצאו כל הכהנים עשירים. ובקטרת היה דבר מנוסה, לפי' היו מחזיקין בזה. והאי לא שנה בה מעולם, לא קאמ' אלא משני פייסות, אבל שני פעמים הקטיר קטרת של שחרית ושל ערבית, דאמרי' בגמ', אין מפייסין על התמיד של בין הערבים אלא כהן שזכה שחרית זכה בו בין הערבים, אבל בשבתות הואיל ומשמרות מתחדשות בו, צריך להפיס בין בתמיד בין בקטרת. הרביעי חדשים גם ישנים, שאפי' יצא הפייס להעלות מן הכבש למזבח לאחר שזכו להעלותם על גבי הכבש, אין אנו חוששי' לזה, ויחיד הבא לו הגורל הוא לבדו יעלה כל האיברים למזבח שאע"פ שהבאת האיברים עד הכבש היו רבים, משום דכתי' [משלי י"ד] ברב עם הדרת מלך, אבל מחצי כבש ולמעלה ולמזבח, לאו אורח ארעא היא, ויותר יש כבוד שכינה במועט מבמרובין.
<h2>דף כו:</h2>
תמיד קרב בתשעה וכו', כדרכו בתשעה, משעת הולכת איברים ואילך קא חשיב, הוא עצמו בכל יום בתשעה, חמשה לאיברים ואחד לקרבים ואחד לחביתין, ואחד ליין ואחד לסלת, והאי סתמ' כר' אליעזר דלית ליה פייס להעלות מן הכבש ולמזבח, אלא אותן הכהנים שהביאום עד הכבש הם מעלין אותם על גבי המזבח. בחג צריך שני ניסוכין, אחד של יין ואחד של מים, הרי כאן עשרה. בין הערבים שבכל יום ויום, שנים בידם שני גזירי עצים להוסיף על עצי המערכה להרבותם, וצריכי' בשני כהנים בערב, מה שאין כן בשחרית דכתי' בשל שחרית [ויקרא ו'] ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר, ולמא לי' למהדר וערכו עצים על האש תנהו לעצים של בין הערבים, וכתי' בלשון רבים, וערכו, ש"מ שנים כהנים וביד כל אחד ואחד עצים. ובשל שחרית אע"ג דאיכא כהן אחד לשני גזירי עצים, לא קא חשיב ליה, משום דסידור שני גזירי עצים קודמות (להם) [לדם] התמיד, כדתניא [להלן ל"ג ע"א] באביי מסדר מערכה, מה שאין כן בשל ערבים, שהוא אחר הולכת אברים לכבש. בשבת באחד עשר שני בזיכי לבונה דכתי' [ויקרא כ"ד] שתים מערכות שש המערכ' (דכתי') [וכתיב] ונתת על המערכת לבונה זכה והית' ללח' לאזכר' על כל מערכה ומערכה. ובשבת שבתוך החג ביד אחד צלוחית מים הרי י"ב, ובתמיד של שחר מיירי, דליכא למיחשב בהני ב' כהני' של ב' גזירי עצים. ש"מ דאין מנסכין מים (אלא) בתמיד של בין הערבים, [דאל"כ] בחול שבתוך החג נמי משכחת י"ב, כיצד כדרכו בט' [שנים] בידם ב' גזירי עצים ואחד בידו צלוחית מים הרי כאן י"ב.
איל קרב בי"א, הבשר בה' כדאמרי' בכבש, אבל הקרבים בב' כהנים, מפני שהוא גדול, והסלת בב', לפי שהוא ב' עשרונים, וליין שהוא שלישית ההין מביאה בב' כלים, אי נמי בכלי אחד, ויש לו ב' אזנים, אחד אוחז בזה ואחד אוחז בזה. פר בן בקר קרב בכ"ד וכו', והחלקים כחלקי הכבש והאיל, אבל לפי גודלן (והכובש) [והכובד] שלהן עזרו אותן, כדקא חשיב ותני, ג' עשרונים לפר וחצי ההין יין לנסך.
בד"א וכו', בקרבן צבור הוא דבעי' זה החשבון של כהנים שיתעסקו בעבודתם, ובעינן פייס. אבל בקרבן יחיד אם רצה להקריב כהן אחד את הכל ובלא פייס היה עושה. אבל הפשטן וניתוחן של ציבור, ושל יחיד, שוין להיות כשרין בזר, ומוכח בגמ' מקראי.
<h2>דף כח.</h2>
אמר להם הממונה, הוא הסגן. צאו וראו, על החומה או על (גב) [גג] העזרה. אם הגיע זמן השחיטה, שחיטת התמיד, כלומר, אם האיר מזרח, לפי שהשחיטה פסולה בלילה, דכתיב [ויקרא י"ט] ביום זבחכם, אע"פ שכשירה בזר, ומפני שאינה עבודה לא נפקא לן מביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם [שם ז']. הגיע הזמן הרואה אומר, זה שעלה לגג, ברקאי, לשון זוהר מלשון ברק. מתיא בן שמואל אומ' האיר כל פני מזרח וכו', ומפרש בגמ' והממונה שצוהו לעלות שם שואל אותו, עד שבחברון נראה הזוהר עד חברון והעולה על הגג משיב לו הן. ובתלמוד ירושלמי [ה"א] מפרש להכי שואל עד חברון, ולא מגדל אחר, כדי להזכיר זכות אבות שבחברון. ולמה הוצרכו לכך, לעלות לגג ולראות. עלה מאור הלבנה, צמח תימור הלבנה סמוך לשחרית. ודימו, חשבו שהאיר המזרח. ושחטו את התמיד, וכשהרגישו בדבר, הוציאו התמיד לבית השריפה, שנשחט בלילה. והורידו כהן גדול וכו'. ומפרש בגמ' דחסורי מיחסרא והכי קתני וביום הכפורים כי אמ' ברק ברקאי, הורידו כהן גדול לבית הטבילה, כדי שיהא כשר לעבודת היום. והיא מחשבון ה' טבילות וי' קידושין שטובל כהן גדול ומקדש בו ביום, ואע"פ שקודם לזה סידר את המערכה. אי נמי שתרם תרומת הדשן, לפי ששתי עבודות אלו עבודה דלילה הן ולא צריכי טבילה. והטעות שטעו במאור הלבנה לא היה ביום הכפורים, דהא לא אפשר שהלבנה מתחלת לזרוח בשקיעת החמה, ומאירה עד שני שליש(י) הלילה ולא יותר, אלא בשאר ימות השנה היה, ובסוף החדש שמתחלת לזרוח סמוך לעמוד השחר, וחשבו שכבר שקעה הלבנה והאיר עמוד השחר. זה הכלל היה במקדש כל המיסך רגליו, דהיינו גדולים, דכתי' [ש"א כ"ד] ויסך שאול רגליו, טעון טבילה, במ' סאה, וכל המטיל מים, דהיינו קטנים, טעון קדוש ידים ורגלים, ומפרש בגמ' קידוש הרגלים מפני הניצוצות של השתן שניתזת על רגליו, וקידוש הידים לפי שמצוה לשפשף הניצוצות מעל הרגלים, שמא יאמרו הרואים כרות שפכה הוא שהרי אינו יכול לקלח השתן, אלא שותתין המים בין ברכיו, ומוציא לעז על בניו שהם ממזרים. וכשמסיך את רגליו צריך נמי להטביל עגבותיו, ואי אפשר, ומחייבי' להטביל כל גופו.
<h2>דף ל.</h2>
ואין אדם נכנס בעזרתא. פי', טהור לגמרי עד שיטבול, מקל וחומר, ומה המשנה מקודש לקדש וממקום שענוש כרת למקום שענוש כרת דהיינו מהיכל לדביר ומהדביר להיכל ביום הכפורים, כדתנן חמש טבילות ועשרה קדושין טובל ומקדש כהן גדול ביום הכפורים, המשנה מחול לקדש, וממקום שאין ענוש כרת למקום שענוש כרת, על אחת כמה וכמה שטעון טבילה. וכהן גדול שטובל בהשכמה. אפי' לא הסך את רגליו, משום דמשנה מחול לבגדי קדש. חמש טבילות וי' קדושין וכו', שצריך לטבול ולקדש כשמשנה מבגדי זהב לבגדי לבן. והעבודות שבהיכל הם בשמונה בגדים, (וחמשה) [וארבעה] מהן של זהב, אלו הן כתנת ומכנסים מצנפת ואבנט היו בגדי לבן. חשן ואפוד ומעיל וציץ הם בגדי זהב, אבל עבודת קדש הקדשים אי אפשר אלא בבגדי לבן, דאסור לכנס שם ילוד אשה שהוא חוטא ויתנאה בדבר שהכעיס[ו] (לו) [ל]הב"ה כשעשו את העגל וטבילה כתיבא בהדיא, דכתיב [ויקרא ט"ז] ופשט ורחץ, ומדלא כתי' ביה ידיו ורגליו, וכתב סתמא, ש"מ דמטבילת כל גופו קאמ'. וקידוש ידים ורגלים חזינן מקל וחומר, ומה במקום שאין טעון טבילה, כגון שהטיל מים, טעון קידוש ידים ורגלים, מקום שטעון טבילה ביום הכפורים בין בגדי זהב לבגדי לבן, אינו דין שטעון קידוש. ואלו הן החמשה עבודות, תמיד של שחר בבגדי זהב, עבודת היום דהיינו פרו של אהרן ושעיר הנעשה בפנים, והכנסת כף ומחתה לפני ולפנים בבגדי לבן, והיה מניחה שם עד שיתעכל כל הקטרת והיה יוצא משם, ועושה אילו ואיל העם בבגדי זהב, הוצאת כף ומחתה בבגדי לבן, תמיד של בין הערבים בבגדי זהב. והשני קידושין שעושה אחד לכבוד הבגדים שפושט, ואחד לכבוד הבגדים שלובש, ובטבילה ראשונה ליכא תרי קידושין, אלא חד קידוש,
אחר שטבל ולבש בגדי זהב לשחוט את התמיד. ואם תאמר הא ליכא אלא תשעה קידושין, כיון דבטבילה ראשונה ליכא אלא חד קידוש, ומתרץ בגמ' הא קא עביד קידוש עשירי כשהשלים כל עבודת היום, כשפושט בגדי זהב ולבש בגדי חול, הוי קידוש לכבוד בגדים שפושט. וכולן בקודש וכו', כל הארבעה טבילות האחרות צריכות שיהיו בעזרה, אגב בית הפרוה, ממעין עין עיטם, שהיו מעלין אותו מאיליו על הגג, שהיה גבוה מקרקע בית הפרוה כ' אמה לכל הפחות, שהרי אין גובה שער פחות מכ' אמה, וגובה בנין המקוה שלש אמות, נמצא שעין עיטם גבוה מקרקע עזרה כ"ג אמות, וכן דרך מעין שאדם יכול להעלותו לחשבון גובה המקום שיצא משם המעין בתחלה אבל לא יותר. חוץ מזו. דהיינו טבילה ראשונה שאותה היתה בחול על גבי שער המים, ובצד לשכתו ששוכב בלשכת פרהדרין היתה. פרסו סדין של בוץ וכו', משום צניעות, ומפרש בגמ' משום הכי סדין של בוץ כי היכי דלדכר דיש הרבה עבודות ביום שצריכות בגדי בוץ ולא של זהב, מה שאין רגיל כן בשאר ימות השנה, שעובד עבודה בשמונה בגדים, ואם עבד עבודה בארבעה כלים לבד(ו) חלל.
<h2>דף לא:</h2>
[ונסתפג, נתקנח] ונתעט(פו)[ף] באלונטית של בגד (להפיג) [לספוג מים] שעל הבשר. (ונסתפג נתקנח). הביאו לו בגדי זהב ולבש וקידש ידיו ורגליו, אחר הלבישה, אבל קודם הטבילה לא צריך קידוש, דהא קידוש האחד בשביל בגדים שפושט והשני לכבוד בגדים שלובש, ובגדים שפושט עכשיו בהשכמה בגדי חול היו. הביאו לו את התמיד. שחטו ברוב בשני הסימנין כהכשר שחיטה והניח מיעוט הסימנין לאחר, לכהן אחר לגמור, וכיון דלאו צורך שחיטה היה כלל, אלא משום כלי הוא צריך, לא מיקריא עבודה, ובכהן אחר סגי, ומפני שהקבלה עבודה גמורה היא, צריך הכהן הגדול שהוא בעצמו יקבל הדם, ואם ימרקו מיעוט הסימנין אזיל דם הנפש לאיבוד. לפי' הוא מניח מיעוט הסימנין, ושקל כלי שרת שמקבל בו הדם וזרקו שתי מתנות שהן ד' עם הכלי עצמו, ולא באצבע, החצי לקרן מזרחית צפונית, והחצי האחר לקרן מערבית דרומית, משום דבהני היה יסוד, אבל בקרן מזרחית דרומית דפגעי ברישא בעלייתו בכבש, שהוא בדרום, משום דבכל פינות שאתה פונה הוא דרך ימין למזרח, כיון דלא הוה יסוד לא זריק ביה, דכתי' [ויקרא ד'] אל יסוד מזבח העולה ולא כתי' יסוד המזבח, מכלל דעולה טעונה יסוד. נכנס להקטיר את הקטרת, בהיכל (למזבח) [על מזבח] הזהב, והוא מנה, פרס שחרית ופרס בין הערבים. ולהטיב את הנרות, הטבת חמש נרות. ואת החביתים, חביתי כהן גדול עשירית האיפה מחצית' בבקר ומחצית' בערב. ואת היין, רביעית ההין. קטרת של שחר היתה קרבה וכו', מפרש [בגמ' ל"ד ע"א] דלא בסדורא, קא מיירי, דבין (נרות) [דם] לנרות מיבעי ליה. אם היה כהן גדול וכו' מחמין לו חמין וכו', ומשום שאובין לא מפסיל, כיון דמקוה שלם הוא, דלא פסלו שלשת לוגין מים שאובין אלא במקוה חסר. ובברייתא תני עששיות של ברזל היו מחמין לו מערב יום הכפורים, ומטילין אותן ביום הכפורים לתוך המים, כדי (שתפיל) [שתפיג] צינתן. אבל במים חמין לא, גזירה [שמא] יאמרו כהן גדול טובל במים שאובין.
<h2>דף לד:</h2>
הביאוהו (לפני) [לבית] הפרוה לטבול טבילה שנייה שהיא טעונה מקום קדש, דכתי' [ויקרא ט"ז] ורחץ את בשרו במים במקום קדוש. פרסו סדין וכו', קדש ידיו ורגליו ופשט, קודם פשיט' עביד קידוש ידים ורגלים לכבוד בגדי זהב שרוצה לפשוט, וחד אחר לבישה לכבוד בגדים שלובש. ור' מאיר סביר' ליה דתרת' קידושי אלבישה עביד להו, לפי' אחר שפושט אותן, עושה קידוש ידים ורגלים, והשני אחר שלבש בגדי לבן. בשחר היה לובש וכו', ובין ר' מאיר ורבנן כולהו סביר' להו דבגדים של שחרית, יקרים ונכבדים משל ערבית, ויליף לה בגמ' מקראי. ושניהם מבגדי לבן קאמ', אחד לעבודת היום שהוא פרו של אהרן והכנסת כף ומחתה, ושל הערבים הוא להוצאת כף ומחתה. הכל ל' מנה. ובא להודיענו שאע"פ שמצוה היא שיהיו אותן בגדים של שחרית [יקרים] [מ]של ערבית אם לא עשה כן לא מעכב. אי נמי, יש לפרש שאע"פ שיפחות מי"ח דשחרית, ויוסיף לי"ב דערבית, לית לן בה, ולעולם שלא יהו שוין, אלא (שלישית) שלשים. ובגמ' קרי להוצאת כף ומחתה עבודת יחיד, לפי שאינה עבודת צורך ציבור, אלא שמוטלת עליו לפנות את המקום, לפי' קורא לה עבודת יחיד. אלו השלושים מנה נוטל מן המקדש, ואם רצה להוסיף משלו מוסיף.
<h2>דף לה:</h2>
בא לו אצל פרו תכף שלבש בגדי לבן, הולך הכהן הגדול אל המקום שעומד שם הפר שלו. שיהיה עומד בין האולם ולמזבח, לפי שאותו אויר שיש בין האולם ולמזבח נקרא צפון, והוא כשר לשחיטת קדשים, ושם היה נשחט. ראשו לדרום ופניו למערב, מפרש בגמ' שעוקם את ראשו לצד ההיכל, אבל גופו צפון ודרום היה עומד (שאם) [שמא] ירביץ גללים לכותל מערבי של מזבח. והכהן המתודה, היה עומד פניו למערב, וסומך ידיו על ראש הפר ומתודה, וזהו וידוי ראשון שמתודה על עצמו תחלה, כדי שיהא זכאי הוא, ואחר כך יהיה ראוי לכפר על בני ביתו, שהם הכהנים, ואחר כך על ישראל עמו. אנא השם כפר נא וכו', ולפי' מכנה כאן השם, ואינו כותב ביוד הא, לפי שהכהן הגדול היה קוראו כמכתבו בשם המפורש. והן עונין וכו', לפי שאין עונין אמן במקדש, דלא סגי ליה באמן לבדו, וכתיב [נחמיה ט'] ומרומם על כל ברכה ותהלה, וכתיב [שם] ויברכו (את) שם כבודך וגו'.
<h2>דף לז.</h2>
בא לו למזרח העזרה לצפון המזבח, כלומר, שיוצא הכהן מתחת אותו אויר שיש בו המזבח שהוא ל' ושתים, ובין האולם, והולך לו למזרח העזרה לצד מזרח, סמוך לפתח, אבל אינו מזרח המזבח, לפי שכל המזבח בנוי כולו מחצי העזרה ולצד כותל דרומי, ואם היה עומד שם הכהן בשעת הגרלה, לא היה עומד בצפון, ואע"פ [ש]עדיין אינו זמן שחיטת השעיר של שם, אעפ"כ היה צריך צפון לכל מעשיו. ומזרח העזרה, הוא צפונו של מזבח, כיון שהוא בנוי כולו בדרום. ובגמ' מקשי' הא תנא גבי פר, שהפר היה עומד בין האולם ולמזבח, ש"מ דצפון מיקרי, דאם היה כולו בנוי בדרום נמצא שאותו חלל של שם, דרום הוי, ומתרץ התם בין האולם ולמזבח, כלומר שמשוך קצת לצד כותל צפוני של עזרה, אבל כבר יצא מתוך אותו האויר שבין האולם ולמזבח. ולהכי היה עומד סמוך לאולם, שהוא סוף המזבח, ולא למזרח העזרה סמוך לתחלת בנין המזבח, שהרי הכל קרוי צפון, לפי שלא יצטרך כהן גדול להוליך הדם שמכניס שם לפני לפנים, כי אם מעט מזער, ולא יכבד עליו מפני שהוא חלוש, והגרלה היתה מפסקת בין וידוי שני שמתודה על בני אהרן, לוידוי ראשון, וכל שכן שקודמת לשחיטת פרו של אהרן. הסגן מימינו, הוא הכהן שמתקינין לו, שאם יארע בו פסול נכנס הוא ומשמש תחתיו. ראש בית אב, הוא ראש בית אב שהיה ראוי לעבוד באותו יום עצמו, אם לא היה יום הכפורים. ומאותו בית אב הוא אותו שממרק שחיטה על ידו. וגם עובדין עבודת איברים ופדרים שלא נתאכלו מבערב, ומערכה שלהם, ומוסיפין במערכה שנים עצים אם יצטרכו, [מלבד שני גזירי עצים שצריך שיעשה כהן גדול, אותן של תמיד של שחר. ואותן של תמיד של בין הערבים שצריך בשני כהנים צריך לעיין אם יוכל לעזרו אחר אם לאו, ונראה שצריך לעזר אחריו]. של אשכרוע היו, לפי שגורלות כת', גורלות של כל דבר. שאע"פ שמצינו בציץ שהשם כתוב עליו, היה של זהב, אבל בגורלות אע"פ שכתב על האחד של שם, לא צריך שיהא של זהב, מדכתי' [ויקרא ט"ז] גורל גורל ריבה של כל המינים. בן קטין עשה וכו'. כהן גדול היה בבית שני, עשה שנים עשר דדים לצקת מים לקדש ידיהם ורגליהם מן הכיור כל העסוקים בתמיד. מוכני. גלגל לשקע בבור, שיהיו מימיו מחוברין למי הבאר, דאי לא, הוו מיפסלי בלינה, שהרי נתקדשו בכלי שרת, דהיינו כיור, דהא אשכחן למי כיור דכתיב [במדבר ה'] מים קדושים בכלי חרס ומתרגמי' מי כיור, ולכך נקרא קדושים להפסל. נברשת. מנורה, ודומה לו בספר דניאל [ה'] לקבל נברשתא בענין בלשאצר. ומפר' בגמ' שבשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאות ממנה, ויודעין כל בני ירושלים שהגיע זמן קרית שמע. טבלא של זהב וכו', ולא יצטרך להביא חומש או ספר תורה להעתיק ממנו מגלת שוטה. נקנור, אדם גדול היה, ועשיר, ונתנדב להביא דלתות למקדש מעצי ברושים הנמצא בארץ מצרים, לכך לא נשתנו מעולם, אע"פ שחפו עשירי כהונה כל כתלי בית המקדש זהב, אבל אלו לא נשתנו כדי שיזכרו תמיד [נס] הנעשה להם.
<h2>דף לח.</h2>
ואלו לגנאי של בית גרמו וכו'. ללמד על מעשה לחם הפנים, שלא היה מתעפש כלל כלל, אבל של שאר אומנים היה מתעפש. ואע"ג דאמרי' בעלמא [מנחות צ"ו ע"א] סילוקו כסידורו, משמע שלא היה הנס הזה כי אם בבית ראשון ובבית שני בעוד שהיו שם כהני צדק. ותמה הוא אמאי לא קא חשיב זה הנס בימי שמעון הצדיק בפ' טרף בקלפי [ל"ט ע"א]. על מעשה הקטרת, להעלות עשן, שלא היו מכירין בעשבים שהוא מעלה העשן זקוף ומתמר כמקל. אגריס בן לוי [היה יודע] פרק בשיר. כלומ', יודע היה (לו) להנעים הקול, שכשם שיש ספרים מחוברים כן יש ספרים מחוברים ללמד על חכמת הניגון להגביה הקול ולהורידו, והוא נעשה כעין פרקי המשנה, ואגריס בן לוי היה לו פרק אחד שלא היה אחד מן המנגנים יודעים. בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב. שם סופר ידוע שהיה קושר ד' קולמוסין בארבע אצבעות ימינו, ובבת אחת היה כותב שם בן ד' אותיות ברגע אחד, ולא היה מקדים אות אחת לחברתה. ועל הראשון דהיינו בית גרמו ובית אבטינס ואגריס בן לוי, נאמ' זכר צדיק לברכה, לפי שלשם שמים היו מונעין מללמד הענין, כדי שלא ילמד אדם שאינו הגון, וילך ויעשה לע"ז. אבל בן קמצר לא מצא תשובה לדבריו, שאותיות ד' אלו אינן נמצאות מאותיות אלים אחרים, ואם היה מלמד לשאר סופרים, (ש)היו מכבדין את שם בן ד' אותיות כמוהו.
<h2>דף לט.</h2>
טרף בקלפי וכו'. בקלפי ששנינו בפר' למעלה [ל"ז ע"א] וקלפי היתה שם. טרף אותו פתאום בטריפה ובחטיפה, כדי שלא יתכוון ליקח (שלש) [של שם] בימין. והעלה, אותן. שני גורלות אחד בימין ואחד בשמאל, והשעירים עומדין לפניו אחד לימין ואחד לשמאל, ונותן גורל שעולה בימין על שעיר [של ימין]. ואומר על שם, לי"י חטאת. וכשהיה של שם עולה [בימינו], אומר לו הסגן [שהוא כהן גדול] מראש בית אב, הגבה ימינך, שכבר זכית שעלה של שם בימינך. וכשעלה בשל שמאל אומר לו ראש בית אב הגבה שמאלך. אבל הסגן אינו אומ' לו, לפי שאיבה יש בין כהן גדול ובין אותו הסגן, שהן כשתי צרות בבית אחד שכל אחת ואחת מתקנאה בחברתה חובר ששמח זה בתקלת חברו. והן עונים אחריו, כשמזכיר את השם. וזה אחד מי' פעמים שמזכיר כהן גדול את השם ביום הכפורים, שלשה בוידוי ראשון, ושלשה בוידוי שני, ושלשה בשעיר המשתלח, ואחד בזה הגורלות.
<h2>דף מא:</h2>
קושר לשון של זהורית וכו'. ומפרש בגמ' דהכי קאמ', שחולק את האדום לשני חלקים, ונותן חלק אחד עליו (קתני) [בין קרני] שעיר המשתלח, והחלק השני כנגד בית השחיטה של שם, וכדי שלא יתערבו זה בזה ולא יוכל עוד להגריל עליהן שמא יתהפך הגורל לכך (אין) [עושה] רושה לשעירים בין קרניהם. בא לו אצל פרו שנייה להתודות על הכהנים, שהרי הכהנים מתכפרין עמו בפר, על חטא של טומאת מקדש וקדשיו. וישראל מתכפרין עמו בשעיר הנעשה בפנים, על טומאת מקדש וקדשיו, ובשאר עבירות בין כהנים בין ישראל מתכפרים בוידוי שעיר המשתלח.
<h2>דף מג:</h2>
שחטו וקבל וכו'. ונתנו למי שהוא ממרס בו, מגיס בו, שלא יקרוש בעוד שישהא עד שתעשה עבודת הקטורת כמו שכת' בפרשה. על הרובד הרביעי, כל רצפת העזרה עשויה שורות שורות מטבלאות של אבני שיש, וכל שורה ושורה [קרויה] רובד, ומפר' בגמ' לא תימא שבהיכל, דהיינו לפנים מפתח ההיכל (אלא) בשורה הרביעית, שהרי כתי' [ויקרא ט"ז] וכל אדם לא יהיה באהל [מועד] בבואו לכפר בקדש, וקטרת נמי מכפרת היא, אלא תני של היכל, כלומר ד' שורות הסמוכות להכנסת פתח ההיכל, ומן העזרה של כהנים אין אדם חייב לפרוש משם בשעת הקטרת. נטל את המחתה וכו' ופנה גחלים אילך ואילך, אותן המעוכלות העומדות למעלה במערכה, וחותה מן המעוכלות לגמרי. ויורד למטה בעזרה, והניח המחתה על הרובד רביעי שבעזרה, ולא סמוך (לאבד) [לרובד] שבו מזרק הדם, שזו המחתה סמוכה לפתח עזרת הכהנים, ומזרק הדם סמוך להיכל, והיתה מונחת שם עד שיחפון בחפניו הקטרת ויתן לתוך הכף ואחר [כך] יכנס לפני לפנים בכף ומחתה. בכל יום כשחתה גחלים ממערכה שנייה של קטרת להכניס על מזבח הפנימי להקטרת שחרית וערבית, חותה בשל כסף, משום דהתורה חסה על ממונן של ישראל, דכתיב [במדבר י'] עשה לך שתי חצוצרות כסף. וכל שכן הכא שהעצים של מערכה שורפין הכסף. וביום הכפורים משום חולשא דכהן גדול לא הטריחוהו, אלא באותה שמכניס שהיא של זהב בה הוא חותה, ונכנס בה, ולא חיישינן להפסד של שעה אחת בשנה. בכל וכו', משום חולשא דכהן גדול טעמא דכולה מתני'. והיתה כבידה, כלומר שהיו כותלי המחתה עבים בשביל (שהעמיד) [שתעמוד] ימים רבים, והאי גילדה דק מאוד, כדי שיקל לכהן גדול להכניסה. והיום ארוכה, כדי שיתן ידו למטה מזרועו, ויהיה זרועו מסייעתו. והיום אדום, בעבור חשיבות. בכל יום וכו'. פרס חצי מנה שחרית, וחצי מנה ערבית, והיום מוסיף הקטרת אחרת מלבד אלה. שמכניסה לפני ולפנים. אבל שאר הקטרת היו על מזבח הזהב בהיכל, ולא על גבי המחתה שמכניס בה הגחלים, אלא שמערה הגחלים על מזבח הזהב, ואחר כך נותן הקטרת על הגחלים, וביום הכפורים היה נותן אותה מלא חפניו על המחתה לפני ולפנים בין שני בדי הארון. בכל יום כהנים וכו', להעלות איברי הקרבנות על המזבח, והיו עולין מצד מזרח הכבש לדופן מזרחי, משום דאמרי' [להלן מ"ה ע"א] כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין. ומתחיל לסדר האיברים תחלה מצד מזרח, וכן לזריקת ד' מתנות, וכן לשתי מתנות, ומשום אימת מלכות שמים הולך לצדדין. ויורדין למערב של כבש לפי שהיה צריך לסדר האיברים סביבות המערכות, נמצא שמסיים המערכה למערב הכבש ויורד משם בסמוך לו. והיום כהן גדול עולה באמצע ויורד באמצע, להראות חשיבותו שהוא (כהן) [כבן] בית ואינו צריך להקיף. בכל יום וכו', והיום באותן עשרה קדושין שמקדש כהן גדול בו ביום, מקיתון של זהב, משום כבוד. בכל יום היו שם ד' מערכות. א' מערכה גדולה להקטיר חלבים ואיברים. וב', מערכה שנייה של קטרת שמשם היה חותה להקטרת קטורת של שחרית וערבית. דזהו פרס שחרית ופרס בין הערבים. ושלישית של קיום האש, שאם אין אש גדול במערכה גדולה מוסיפי' עלי' מזה. ורביעית של איברים ופדרים שלא נתאכלו מבערב שלא ניתנו כלל על המערכה, אלא שלא לנו למטה בעזרה, דאם כן היו נפסלין בלינה, וכן אותן שניתנו שם על המערכה ולא הספיקו להתאכל, ובבקר כשהיו מרימין הדשן ועושין מערכה חדשה לאיברים ופדרים הבאים היום, ולכך הוצרכו לעשות לאיברים ופדרים שלא נתאכלו בלילה. וחמישית שמוסיפין בו ביום, לחתות ממנו גחלים להקטרת מלא חפניו לפני לפנים. ולדעת ר' יוסי לא צריך לאברים ופדרים שלא נתאכלו מבערב מערכה, לפי שמחזירין למערכה גדולה, ולר' יהודה לא צריך לקיום אש המערכה, לפי שבכל עת ועת היו הכהנים מוסיפין עצים עליה, וכולהו מוכחי' מקראי [ויקרא ו'], ממוקדה ותוקד, ואש והאש, דלא צריכי למיכתב.
<h2>דף מז.</h2>
הוציאו לו כף ומחתה וכו' הוציאו לו כף ומחתה, מלשכת הכלים, והאי מחתה לאו מחתה של גחלים, דהא כבר (מלאה) עומדת מליאה ברובד רביעי שבעזרה. אלא האי מחתה של קטרת מלאה וגדושה מקטורת סמים דקה מן הדקה, וחופן ממנה מלא חפניו, ונותן לתוך הכף, ובאותו הכף היה מכניס לפני לפנים. הכף בשמאלו שהיה קל לשאת אותו. והמחתה של שלשת קבין גחלים בימינו, שהיתה כבדה. ובגמ' מוכח שכשהיה לפני לפנים והניח המחתה בין שני הבדים, היה אוחז את הכף בראשי אצבעות ומעלה בגודלו עד שמגיע ראש הכף לבין אצילי ידיו, ומחזירה לתוך חפניו פעם שנית, וזו היא מן העבודות הקשות שבמקדש, שאם יפול מן הקטרת כחרדל לארץ יהיו חסרים מלא חפניו. ויותר ממלא חפניו אינו יכול להכניס שם דהוי הכנסה שלא לצורך. ובחפניו היה נותן על מחתת הגחלים, ויוצא לו דרך אחוריו, ומתפלל תפלה קצרה בהיכל ויוצא.
<h2>דף נא:</h2>
היה מהלך בהיכל וכו'. עד שמגיע לשתי פרכות שהיו במקום אמה של כותל הדביר המפסיק בין קדש ההיכל ובין קדש הקדשים, לפי שבית ראשון לא היה גבוה כי אם שלשים אמה, היה [כותל] בנין רחבו אמה (הזכל) לבנין ל' אמה גבוה, אבל בית שני היה גבוה מאה אמה לא היה יכול לעמוד הבנין באמה של רוחב לבדה, ולהוסיף ברוחב [אי] אפשר שהיה מתמעט אויר ההיכל מארבעים (סאה) [אמה], וכל הבנין היה נעשה על פי השם כדכתי' [דה"א כ"ח] הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל. ולפי' לא רצו לבנות בנין של ל' אמה גובה...
<h2>דף נב:</h2>
לא היה הולך נגד פניו לכותל מערב, לפי שלא היה הארון עומד לכותל דרומי של דביר. ועשר אמות לכל רוח ורוח חלל (למידד החלל) לפי שבנס היה עומד. ולפי' היה מהלך בסמוך לפרכת הפנימית שהוא לשמאלו של כהן גדול. יצא ובא לו דרך כניסתו פניו לארון הקדש, כשם שעשה בשעתו שנכנס כך עושה בשעה שיוצא, וזהו מפני אימת שמים. ומתפלל תפלה קצרה בבית החיצון, וזה הוא ההיכל. ולא היה מאריך בתפלתו שלא להבעית ישראל, שהיו סבורין (שכדומה) [נ"א: שכבר מת] לו שם שמא נתן הקטרת על הגחלים קודם שיכנס לפני לפנים, כמעשה [הצדוקים] דכתי' [ויקרא ט"ז] ונתן את הקטרת על האש לפני ה' ולא ימות, מכלל שאם הקדים ימות.
<h2>דף נג:</h2>
משניטל הארון וכו'. (שעלה) [שגלה] לבבל, ושוב לא חזר. שהרי כשמונה כלי המקדש בעזרא שהחזיר להם כרש אינו מונה הארון. ומתני' דלעיל [נ"ב ע"ב] דקתני עד שמגיע לארון, (ו)מתרץ בגמ' תני למקום הארון. ושתיה היתה נקראת, מפר' בגמ' שממנו נשתת העולם, כלו' מציון נברא העולם תחלה. נטל את הדם וכו', למקום שנכנס, לבית קדשי הקדשים. ועמד במקום שעמד, זהו בין הבדים, ולא היה מתכוין להזות לא למעלה, כלומ' שתהא הזאה אחת למעלה בחודה של כפרת העליון, והשבע למטה באמצעה, שהרי לא על הכפרת נוגעין, אלא על הארץ נופל. אלא כמצליף, ופי' כמצליף כשהוא מזה למעלה מצדד ידו למטה, משפיל ידו לצד הקרקע כאדם שרוצה לזרוק... והלך לו לשחוט שעיר הנעשה בפנים קודם שיזה מדם הפר בפרכות ההיכל המבדילות בין קדש לקדש הקדשים. לפי שצריך שיזה גם דם השעיר לפני לפנים, קודם שיזה מדם הפר בהיכל. ולאחר שישחט השעיר והזה מדמו אחת למעלה ושבע למטה לפני הכפרת. יצא לו משם כדרך כניסתו פניו כלפי ארון הקודש, וכשיצא משם הניח מזרק של דם השעיר על כן שני שהיה בהיכל. ר' יהודה אומ' לא היה שם כן אלא אחד, כדי שלא יטעה במזרקים ויקדים דם שעיר לדם הפר ויפסל הכל, אלא כשנוטל האחד, מניח השני במקומו. ונטל מזרק של דם הפר מן הכן הראשון, והזה ממנו אחת למעלה ושבע למטה לפני הפרוכת, [ו]לא היו נוגעין בפרכ(י)ות אלא נופלין בארץ. ואחר כך נטל דם השעיר בידו והזה ממנו כמו כן אחת למעלה ושבע למטה [בפרכות] לפני הפרכות העומדות כנגד הארון, ולא מצד זה ולא מצד זה. וכשגמר הכל עירה דם הפר למזרק דם השעיר, ואחר כן מזרק המלא לתוך מזרק ריקן, כדי שיתערב הדם יפה יפה.
<h2>דף נח:</h2>
וכשיתערבו יפה יפה יצא (לומ') [לו מ]אותו אויר שבין מזבח הזהב ולפרוכת שעמד שם (כשהיה) [כשהזה] על הפרוכת, ובא לו למזבח הזהב כלפי פתח ההיכל, ומזה מאותו דם המעורב על ד' קרנות מזבח הזהב, כדכתי' [ויקרא ט"ז] ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו. התחיל מחטא ויורד, מזה, כדכתי' וחטאת על (אהרן) [המזבח (שמות כ"ט)] וכתי' [שם ו'] הכהן המחטא אותה ומתרגמי' כהנא דמכפר יתה בדמא. ויורד, כלומ' שמסבב אותו ברגל אע"פ שהוא קטן, שאין לו אלא אמה על אמה כמו שיש לכל אחד ואחד מקרנות מזבח החיצון, אפי' הכי צריך לסבב ברגל כשמשנה מקרן לקרן, דכתי' [שם א'] סביב במזבח החיצון וכתי' [שם ט"ז] סביב במזבח הפנימי, מה זה ברגל אף זה ברגל. ור' אליעזר פליג עליה ואמר שלא היה צריך לסבב, אלא שעומד במקומו ומחטא. דכוליה מזבח הפנימי במקום קרן אחד דמזבח קאי. מהיכן הוא מתחיל להזות מקרן מזרחית צפונית וכו'. לפי שאותו הקרן עומד לו בסמוך מכולם, שכיון שיוצא לו מאותו אויר שבין מזבח הזהב לפרוכת פוגע תחלה בקרן צפונית מערבית, דסבי' ליה להאי תנא כר' יוסי דאמר שלא היה שם אלא פרכת אחת, והיתה (פרוכת) [פרופה] מן הצפון, וכשגמר מתנות פנים ויוצא דרך הצפון פגע תחלה בצפונית מערבית דמזבח הזהב, ושם לא יכול להתחיל להזות עד שיצא לו מכל מזבח הזהב, והגיע למזרחית צפונית, ולפי' בו מתחיל וחוזרין לצפונית מערבית שהוא דרך ימין. ועוד שבו נתחייב בתחלה. ועל כולן, באותן שלש קרנות שרחוקות אמה ממנו הוא מזה ממטה למעלה, כלומר שמשפיל ידו וזורק כלפי מעלה [לקרנות], שאינו צריך להשפיל כל כך ידו שיפול הדם דרך זרועותיו ומתלכלכין בגדיו. חוץ מזו של קרן מזרחית צפונית שהיא קרובה לו מאד מאד, ואם היה משפיל זרועו ומגביה אצבעותיו היה מלכלך מלבוש שבזרועו, ולפיכך מגביה זרועו ומשפיל ידו ומזה על הקרן. שירי הדם וכו' יסוד מערבי, משום דבההוא פגע ברישא, כשיוצא מן ההיכל קודם מגיע למזבח החיצון, דהאי תנא סבי' ליה שהמזבח החיצון היה אותו מן הצפון ומן הדרום, (ופתחיה כל) [ופתח היכל] שרחבו עשר אמות חמש אמות [ממנו] מצפון העזרה, וחמש אמות האחרונות מדרום העזרה, נמצא תיכף שיוצא מפתח ההיכל פגע ברוח מערבית, ובאורך כלו שבו יסוד, וכתי' בפר כהן משיח כשמודה על החלב או על הדם ומביא פר, וכתי' בו [שם ד'] ואת כל דם הפר ישפוך אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד. ובתורת כהנים [ויקרא פרשה ג' הי"ב] דריש מריבוי הפר, לרבות פר ושעיר של יום הכפורים, שהן חטאות הפנימיות. וש(ע)ל מזבח החיצון, דהיינו חטאות החיצונות אחר שזרק מהני ד' מתנות, היה שופך אל יסוד דרומי, משום דבה הוא סיים מתנות, לפי שהכבש הוא בדרום, וקיימ' לן כל פנות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין, נמצא שמתחיל מקרן מזרחית דרומית ומסיים במערבית דרומית, ומשום הכי שופך על יסוד דרומי סמוך לקרן דרומית מערבית שבו היה היסוד, אבל בקרן מזרחית דרומי' לא הוה ליה יסוד כלל. אלו ואלו מתערבין, בין חטאות הפנימיות ששירי הדם נשפך ליסוד מערבי, ובין חטאות החיצונות ששירי דמם נשפך ליסוד דרומי, כולן היו מתקבצין למקום אחד באמה שתחת העזרה וחלולה עד נחל קדרון, שהוא חוץ לירושלים, ולפי שהיו מדם קדשים, היה נמכר לגננין לזבל גניהן, והדמים להקדש, דמועלין בהן אם נהנין מהן בלא פדיון, והאי מעילה מדרבנן היא, דהא קימ' לן אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, וזה הדם אחר שזרקו על גבי המזבח נעשית מצותו, לפיכך אינו מביא קרבן מעילה, ולא משלם קרן וחומש מדרבנן.
<h2>דף ס.</h2>
כל מעשה יום הכפורים האמורים בסדר משנתנו, בין שהם נעשים בבגדי לבן, ובין שהם נעשים בבגדי זהב, בכלן אם שנה דבר להקדים המאוחר, לא עשה כלום. וצריך שיחזור ויעשה כסדר, כדמפרש ואזיל, שאם הקדים דם השעיר לדם הפר, כלומר, בהיכל מיירי, ששניהם עומדים לפניו, ויש לו להקדים מדם הפר בפרוכת ההיכל קודם לדם השעיר, ואם הקדים דם השעיר לדם הפר, יחזור ויעשה כסדר, דכתי' ביום הכפורים חוקה, וכל מקום שכתוב בו ככה או חוקה עכובא. אם עד שלא גמר מתנות וכו', שלא הזה מדם הפר כי אם אחת למעלה, ונשפך הדם, יביא פר אחר ויתחיל לכתחילה מבפנים, ואם גמר מתנות שבפנים ונשפך הדם, יביא אחר ויתחיל בהיכל, אבל אין צריך לו לחזור ולהזות לפני לפנים, אע"ג שמזה הפר לא הזה ממנו לפני לפנים. לפי שכלם כפרה בפני עצמה הם, לכל שני הדברים נותן טעם, למה כשלא גמרם יחזור ויתחיל מתחלה, ולא יועילו לו הזאותיו הראשונות, לפי שכל השמונה הזאות דבר אחד הם כהזאה אחת נחשבו, וכן היכל ודביר שני דברים, ושני כפרות הם. ור' אליעזר (בר') [ור'] שמעון סבירא ליה כי כל הזאה והזאה מצוה בפני עצמה היא, ואין צריך לשנות אותה עוד. וזה סדר עבודות יום הכפורים, עושה כהן י' קדושין וחמש טבילות. קודם שיאיר היום יקדש ידיו ורגליו כהן גדול, ותורם תרומת הדשן, ומסדר ה' מערכות א, מערכה גדולה. ושניה, למערכה של קטרת. ג, לקיום האש. ד, לאיברים ופדרים שלא נתאכלו מבערב. ה', למערכה של מלא חפניו קטרת. וכשיאיר היום ירד לבית הטבילה, וטבל ולבש בגדי זהב, וקדש ידיו ורגליו ושחט התמיד, וזרק את דמו, וכל סדר תמיד כמשפטו כל הימים בבגדי זהב. ואחר כך פשט בגדי זהב, וקדש ידיו ורגליו, [וטובל ולובש בגדי לבן ומקדש ידיו ורגליו], ומתודה על פרו פעם ראשונה על עונותיו ועל עונות ביתו. ואחר כך מטיל גורל על שני השעירים, וחולק לשון של זהורית לשני חלקים חלק אחד קושר לקרני שעיר של עזאזל, והחלק השני קושר בבית שחיטת שעיר של שם. ואחר כך חוזר לפרו ומתודה בו פעם שנית על אחיו הכהנים שמתכפרין עמו על טומאת מקדש וקדשיו. ואחר כך שחט וקבל דמו, ומכניסו בהיכל, ומניחו ברובד הרביעי לפתח (הרביעי) בהיכל, ונתנו ביד כהן אחר שממרס את דמו, כדי שלא יקרוש. ואחר כך הולך לקחת המחתה של גחלים ממערכה חמישית, ומניחה בעזרה ברובד רביעי לפתח עזרת כהנים. (והולך) [וחופן] מלא חפניו קטרת סמים דקה מן הדקה, ונותנם לתוך כף של זהב, ומכניס הכף של קטרת בשמאלו ומחתה של גחלים בימינו, מפני שהיא כבדה, ונכנס לפני לפנים, ומניח המחתה בין שני בדי ארון, וחוזר וחופן אותו הקטורת שחפן פעם ראשונה, ומערה אותן מלא חפניו על הגחלים במקום אחד, כדי שישהא להתאכל, (והכף) [ותכף] יוצא משם בדרך כניסתו. ולוקח מזרק (ה)דם הפר מיד הממרס בו, ונכנס שם פעם אחרת, ומזה ממנו אחת למעלה ושבע למטה, ויוצא לו, ומניחו על כן אחד בהיכל. ואחר כך בא לשחוט את השעיר הנעשה בפנים, ומזה ממנו אחד למעלה ושבע למטה לפני הכפרת ויוצא לו. ואחר כך מזה מדם הפר בפרכת אחת למעלה ושבע למטה (לפני הכפרת ויוצא לו), [ואח"כ מדם השעיר], ואחר כך עירב דם שניהם בכלי אחד, ומזה ממנו על קרנות מזבח הזהב. והנותר מן הדם יוצא לו מן ההיכל, ושופך אותו על יסוד מערבי של מזבח החיצון שבו פוגע תחלה. ואחר כך מתודה על שעיר של עזאזל עונות עצמו, ועונות כל ישראל, משאר עבירות. [ומשלח ביד איש עיתי המדבר, ומקטיר אימורי פר ושעיר על גבי המזבח] ומשלח איברי הפר והשעיר של שם עם העור, להוציאן חוץ למחנה לשורפן שם. וקורא אחרי מות ואך בעשור, ומברך שמונה ברכות. כל זה בבגדי לבן, ופושט בגדי לבן, ומקדש ידיו ורגליו ולובש בגדי זהב, וקידש ידיו ורגליו ועשה אילו ואיל העם, ומוספין שהם שבעת כבשים, ושעיר חטאת, כל זה בבגדי זהב. ואחר כך פשט בגדי הזהב, וקדש ידיו ורגליו, וירד וטבל ולבש בגדי לבן, וקדש ידיו ורגליו, ונכנס לפני לפנים להוציא כף ומחתה, [ה]כל בבגדי לבן. ואחר כך פושט וקדש ידיו ורגליו וירד וטבל ולבש בגדי זהב, וקידש ידיו ורגליו, ועשה תמיד של בין הערבים, ככל משפט כל ימות השנה ופשט את בגדי זהב, וקדש ידיו ורגליו, ולבש בגדי עצמו, והולך לו לביתו שמח וטוב לב, הוא וכל ישראל עמו, שמחים וטובי לב.
<h2>דף סב.</h2>
שני שעירי יום הכפורים וכו' במראה, שיהיו שניהם לבנים או שניהם שחורים או שחופין. ולקיחתן כאחת, בשעה אחת יקחום מן השוק, ולא זה אחר זה. ולמצוה הוא דבעי' שיהו שניהם שוין, מדכתי' [ויקרא ט"ז] שני השעירים בכמה מקומות, והיה יכול לומ' השעירים בלא שני, אבל אינו מעכב מדכתי' [שם] שעיר אחד לי"י ושעיר אחד לעזאזל, והוה ליה למכתב ואחד לעזאזל, ריבה אע"פ שאין שניהם שוין, אע"פ שלא לקחם בבת אחת אלא בשני ימים. מת (אחת) [אחד] מהן וכו' יקח זוג לשני, דהא אינו מעכב לקיחתן בבת אחת. ואם משהגריל מת, יביא שניהם ויגריל בתחלה. אם של שם מת, ונמצא שיש לו שני שעירים לעזאזל ואחד של שם, אם כן אותו שעלה עליו לשם יתקיים תחת הראשון, ומאותן שנים של עזאזל ישלח (מהן) לעזאזל איזה מהן שירצה, והשני אזיל לרעיה, כדין אשם שנתכפרו בעליו. ואם של עזאזל מת, נמצא שיש לו שני שעירים של שם, אחד מזוג ראשון ואחד מזוג שני, באחד מהן מתכפר והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויהיו דמיו לנדבה. שאע"פ דקיימא לן [תמורה ט"ו ע"א] דחטאת שנתכפרו בעליה דאזיל למיתה, ה"מ בחטאת יחיד, אבל בחטאת צבור לא אזלא למיתה, אלא לרעי', והיינו טעמ' משום דהכי קימ' לן כשקבלנו ממשה רבינו ע"ה שחמש חטאות מתות והן מתו בעליה, ונתכפרו בעליה, וחטאת שעברה שנתה, וולד חטאת, ותמורת חטאת, כן קבלנו בקרבן. [יחיד, (אבל בקרבן צבור)] שאפשר שיהיו חמשתן ראויין שיקרה להן [א]לו המקרים חמשה, וזה בקרבן יחיד, אבל בקרבן צבור אי אפשר לבוא עליו כלן חמשה, דאין ולד חטאת בצבור, שאין צבור מביא נקבה, ואין תמורת חטאת בצבור, דיחיד ממיר ואין צבור ממירין. ואין מתו בעליה בצבור, שאין צבור מתין, לפי' אפי' אותן השתים כגון שנתכפרו בעליה ושעברה שנתה, שראויין ליפול בקרבן צבור אינן הולכות למיתה כיון דבחד מקום גמירי להו הלכה למשה מסיני. ובגמ' בעי איזה מהן יקרב, אם אותו שבזוג ראשון, כיון דהוה ראשון מצוה בראשון. או דילמ' שני שבזוג שני, משום שלא היה דחוי מעולם, אבל לאותו שבזוג ראשון כבר נדחה במות חברו, ושוב לא יחזור לראייתו. ור' יהודה סבירא ליה דכיון שנתכפרו בעליה ועברה שנתה, ראויין להמצא בקרבן צבור אזלי למיתה בקרבן צבור, כדאזלי בקרבן יחיד, וכיון דחזי' בסיפא דסבי' ליה לר' יהודה דבעלי חיים נדחין, כדקתני נשפך מן הדם של שם ימות המשתלח, נמצא דלדעתו דר' יהודה בשני שבזוג שני מתכפר לו שלא נדחה מעולם, ושני שבזוג ראשון ימות, שכבר נדחה, והשתא הוא נתכפרו בעליה. ועוד אמ' ר' יהודה נשפך הדם של שם, ימות המשתלח, ויביא שנים אחרים ויגריל עליהם בתחלה, ויתקיימו שניהם תחתיהם, שהרי הם לא בא עליהם שום דיחוי. וכן כשימות המשתלח, ישפך הדם, דכתי' [ויקרא ט"ז] והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו, זקוק להיות חי עד שעת כפרת דמים של חבירו, ואם כן נדחה אותו של (שני) [שם] במיתת המשתלח. ולרבנן דלית להו דקרבן צבור אזיל למיתה, אזיל אותו המשתלח לרעיה, כדין אשם שנתכפרו בעליו דאזיל לרעייה, ומן הדמים יביאו עולה ונדבה.
<h2>דף סו.</h2>
בא לו אצל שעיר המשתלח השתא הדר תנא למילתיה לאורויי בסדר עבודה, וקאמר דלאחר שגמר כהן גדול מתן דמים של פר ושעיר כדסליק בפרקין דהוציאו לו את הכף, בא לו כהן גדול אצל שעיר המשתלח במקום שהעמידו כנגד בית שילוחו, כדאמרי' בפרק טרף בקלפי [מ"א ע"ב]. אנא השם עוו פשעו וחטאו עמך בית ישראל. והכהנים בכלל עמך בית ישראל דהא סבי' לן דבין כהנים ובין ישראל מתכפרין בשעיר המשתלח בשאר עבירות, אע"פ שבטומאת מקדש וקדשיו כהנים מתכפרים בפר וישר' (בפר) [בשעיר] הנעשה בפנים (בשעיר המשתלח). מסרו למי שמוליכו וכו', אלא שעשו כהנים קבע שהרגילו לעשות את הכהנים קבע, להיות מוליכין אותו על ידי כהנים לא על ידי ישראל. וכבש עושין לו כמין מעלה, שהוא בנין גבוה ויוצא דרך הכבש לחוץ לעזרה וחוץ לעיר, שלא יוכלו הכהנים ליגע בו במשלח, לפי שהיו רגילין לתלוש בשערו ואומר' לו טול ומהר וצא שלא תשהא עונותינו אצלנו.
<h2>דף סו:</h2>
מיקירי ירושלים. (מיושבי) [מחשובי] ירושלים. עד סוכה הראשונה. עשר סוכות עשו לו בדרך, ובני אדם הולכים שם בערב יום הכפורים, ואותן הגרים שם היו מלוין אותו מסכה לסכה, לפי שאין בין סכה לסכה אלא שיעור תחום שבת שהוא אלפים אמה. כיצד, תשעים ריסים של אמות היו מירושלים עד הצוק. והוא הר גבוה וזקוף כדאמרי' בבבא מציעא [צ"ג ע"ב] עלתה לראשי צוקין ונפלה. ושבעה ריסי ומחצה הם מיל, שהוא אלפים אמה, כיצד שבעה פעמים מאתים הם אלף וארבע מאות, ושבעה פעמים שבעי' הם חמש מאות פחות מי', וחצי ריס הוא מאה ושלשים ושבע אמות ומחצה, חבר הכל ויעלו אלפים ועשרים ושבעה אמות ומחצה, שכלן יכולין ללותו עד לפנים מפתח הסוכה ב' אמות ומחצה. ותשעים ריס הם שנים עשר מילין, ובעשר סוכות (שאחד) [יש אחד] עשר אוירין, אויר שמירושלים עד סוכה הראשונה, ועם אויר שיש מסכה האחרונה עד הצוק. נמצא שכולן יכולין ללותו בלא עירוב, חוץ מאותו שהיה בסכה האחרונה שלא היה יכול ללותו אלא מיל אחד, והיה עומד מרחוק מיל ורואהו, לפי ששני מילין היו מסכה האחרונה עד הצוק. על כל סוכה וסוכה וכו', לפי שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו, למי שאין לו פת בסלו, אבל לא נצטרך לכך מעולם וכו'.
<h2>דף סז.</h2>
מאימתי מטמאין הבגדים דכתי' [ויקרא ט"ז] והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו. [מ]שיצא חוץ לירושלים, אבל לא חוץ לחומת עזרה. ואע"פ שלא [הגיע] לצוק מטמא בגדים, מדכתי' והמשלח, ולא כתי' ומי ששלח אותו לעזאזל, אבל המשלח משמע אפי' בעוד שהוא משלח. ור' שמעון סבי' ליה דהאי והמשלח אינו לשון לוייה כשאר לשון שילוח שבתורה אלא מלשון זריקה הוא כלומר שזורקו מראש הצוק עד רגלי הצוק אותו הוא דמטמא בגדים. אבל אותו שמלויהו עד הצוק לא מטמא בגדים. אי נמי שילוח זה לר' שמעון כלשון בעד השלח יעבורו, שהוא לשון חיתוך ושבירה [ועי' יואל ב' ח', ואיוב ל"ו י"ב].
<h2>דף סז:</h2>
בא לו אצל הפר ושעיר הנשרפים, העומדים לישרף, אחר (שמצוה) [שמסר את] המשתלח למי שהוא מוליכו, בא לו (אצלו) [אצלן] וקרען והוציא את אימוריהם. ונתנם במגיס, בקערה של כלי שרת. והקטירן, ופריך בגמ' וכי השתא מקטר להו והלא לא מקטר להו עד שיטבול טבילה חמישית לתמיד של בין הערבים, ומשני תני להקטירן, כלומ' נתנן במגיס שיהו מזומנין להקטירן כשיגיע זמנם. קלען במקלות אינו מוציאן שלמים אלא מנותחין, ולא בהפשט וניתוח כשאר ימות השנה, אלא מנתח האיברים עם העור שלהן מחובר עם הבשר, וכן הפרש מחובר עם הכרס הפנימית והחיצונה, וקליעה הוא מלשון... מאימתי מטמאין בגדים, אותן שמוציאין אותן לשרפם. משיצא חוץ לחומת העזרה, דזהו חוץ למחנה אחת. ור' שמעון סבי' ליה חוץ לשלש מחנות, דהיינו בשעה שהוא נשרף רובו, ובגמ' יליף לה מקראי.
<h2>דף סח:</h2>
אמרו לו לכהן גדול הגיע שעיר למדבר לפי שאינו רשאי להתחיל בעבודה אחרת עד שהגיע שעיר למדבר, שנא' ושלח את השעיר המדבר, והדר כתי' ואת חלב החטאת יקטיר המזבח[ה], ולכך היה קורא בתורה כדמפרש ואזיל בעוד שהיו משלחין אותו לעזאזל, דותכאות, בני אדם עומדי' בין ירושלים לצוק כדי שיראה זה סימנו של זה, ומניפין אותן (השומעי') הסמוכין (במדבר לסודרין) [למדבר בסודרין] וזה הסמוך לו רואה ומניף גם הוא, ורואה חברו הסמוך לירושלים. דותכאות דיירי גרדש בלע"ז. ג' מילין מירושלים ועד בית הדורו. הולכי' מיל, כדאמרי' לעיל [ס"ו ע"ב] מיקירי ירושלים היו מלוין אותו עד סכה ראשונה, וחוזרים מיל, והיינו שני מילין ושוהין שיעור מהלך מיל, ויודעין שהגיע לבית הדורו. ובית הדורו. הוא ראש המדבר, וכיון שהגיע שם נתקיים קרא דכתי' ושלח את השעיר המדבר. שאם היה מת מאליו בבית הדורו, תו לא צריך להביא אחר, שכבר נעשית מצותו, אע"פ שלא דחהו לצוק.
בא לו כהן גדול לקרות, הפרשה. דילפינן ממילואים, דאמרינן בפרק קמא [ה' ע"ב] מניין שאף מקרא פרשה מעכב שנא' [ויקרא ח'] ויאמר משה אל העדה זה הדבר אשר צוה ה', אפילו דיבור מעכב במילואים, וגמרי' מיניה יום הכפורים, דכתי' [שם] כאשר צוה ה' לכפר עליכם, ואמרי' [לעיל ב' ע"א] לכפר אלו מעשה יום הכפורים. אם ירצה לקרות בבגדי בוץ, כמו שהוא לבוש עכשיו קורא ולא יפשיטום אע"פ שגמר עבודת היום, עד שיסיים מלקרות כל הפרשיות, דבגדי כהונה ניתנו ליהנות במקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, ובלבד שלא יצא בהם למדינה. ואם רוצה פושט אותם, וקורא באצטלית לבן שלו. וחזן הכנסת, שמש של בית הכנסת הסמוך לעזרה בהר הבית. ראש הכנסת, שעל פיו נחתכין דברי הכנסת מי מפטיר ומי פורס על שמע ומי עובר לפני התיבה. ואך בעשור, שבפרשת אמור אל הכהנים שהוא סמוך לפרשת אחרי מות, ואין כאן טורח ציבור בגלילה זו. אבל ובעשור שבחומש הפקודים, שהוא רחוק מאוד ואי אפשר לקרותו אלא בגלילה גדולה, ויהיה בה טורח צבור, לפי' קורהו על פה, וצריך לאומרו מפני המוספין שכתובין שם. ואומר להם יותר ממה שקריתי לפניכם וכו'. כי היכי דלא לימרו בספר תורה זו יש בה חסרון. ואי אפשר להביא תורה אחרת שתהא גלולה ומזומנת לפרשת פנחס, משום דאיכא פגם דספר תורה ראשון. אע"ג דבראש חדש טבת שחל בשבת איכא שלשה ספרי תורות, התם ליכא פגמא כיון דתלתא גברי קורין בהם כל אחד ואחד בשלו בשלשה ענינים, אבל הכא שכהן אחד הוא שקורא בשניהם יאמרו אם איתא דהיתה זאת הפרשה בספר תורה ראשונה לא הוה טרח להוציא ספר תורה אחרת, ולא יאמינו לו כשיאמר יותר משקריתי לפניכם כתוב כאן. ומברך עליה לאחריה ח' ברכות על התורה, אשר נתן לנו תורת אמת וכו'. ועל העבודה, רצה בעמך ישראל ותרצה העבודה בדביר ביתך וכו'. ועל ההודאה, מודים אנחנו לך וכו' עד הטוב שמך ולך נאה להודות. אחר עבודה תודה דכתי' [תהלים נ'] זובח תודה יכבדנני. ועל מחילת העון מחול לעונותינו ביום הכפורים הזה מחה והעבר פשעינו מנגד עיניך עד מלך מוחל וסולח לעונותינו. על המקדש, מתפלל על המקדש וחותם ברוך שבחר במקדש. ועל הכהנים, מתפלל על הכהנים וחותם ברוך שבחר בזרעו של אהרן וכן על ישראל. ושאר התפלה, מפרש בגמ' שאר תפלה. רנה תחנה ובקשה שעמך ישראל צריכין להושע, וחותם ברוך אתה ה' שומע תפלה. ובעזרת נשים היתה הקריאה, ובה ניתנה רשות לכל אדם לישב. אבל בשעת הקריאה הוא קורא מעומד, ומשום כבוד כהן גדול היו ראש הכנסת וסגן מקבלין ונותנין זה לזה, וכהן גדול מקבלו מיד הגדול. הרואה כהן גדול וכו', כדמפרש ואזיל לפי שהיתה דרך רחוקה ביניהם, שהרי חוץ לשלש מחנות היו נשרפין, והוא קורא בעזרת נשים, ומלאכת שניהם היתה שוה בבת אחת. ולא אמרי' בהא ברב עם הדרת מלך ונקרי הפרשה עם כל ישראל, ואחר כך נשרוף הפר והשעיר עם כל ישראל. אלא בבת אחת עבדי' ומי שרוצה במצוה זו הולך שם, ומי שרוצה באחרת הולך שם.
<h2>דף ע.</h2>
אם בבגדי בוץ קורא קידש ידיו וכו'. וטבל, וזהו טבילה השלישית לעשית אילו ואיל העם ושבעת כבשים, של מוסף הן בחומש הפקודים. ר' עקיבא אומ' עם תמיד של שחר היו קרבין אותן שבעה כבשים, ובטבילה ראשונה. ופר העולה, נמי שהוא של מוסף עם תמיד של בין הערבים, בטבילה חמישית. קידש ידיו ורגליו וכו' ולבש בגדי לבן להוציא את הכף ואת המחתה, שהניח שם עד שיתאכלו כל הסממנין מאיליהן, ועתה חוזר להוציאן בבגדי לבן, וזו היא טבילה חמישית. לעשית תמיד של בין הערבים בבגדי זהב, ומקטיר את הקטרת. ומטיב את הנרות, הטבת נרות במקום זה הוא במקום הדלקה, שהרי בתמיד של שחר מטיב להו לכולהו בין שתי פעמים בתחלה הטבת חמש, ואחר כך קטרת של שחר, ואחר כך הטבת (של) שתי נרות, דבקטרת מפסיק להו כדאמרי' בפ' אמר להם וכו' [ל"ד ע"א], אלא הטבה זו הדלקה היא, וזו היא עבודה המאוחרת במקדש, דכתי' [שמות כ"ז] מערב עד בקר אין לך עבודה שכשרה מערב עד בקר אלא זו בלבד. קדש ידיו ורגליו ופשט בגדי זהב לפי שקידוש אחד צריך בשביל בגדי זהב של קדש שפושטו זהו קידוש עשירי, והוא תשלום לטבילה ראשונה, אליבא דרבנן [שם ע"ב] שאין בו אלא קידוש אחד, לפי שבגדי חול פושט ורבנן סבי' להו דמאותן שתי קדושין חדא אפשיט' וחדא אלבישה עביד להו, והשתא בסוף עבודות של כל היום שפושט בגדי קדש ולובש בגדי חול עביד קידוש אחר. אבל אליבא דר' מאיר דסבי' ליה דתרתי קדושי אלבישה עביד להו, בטבילה ראשונה עביד תרתי קדושי, לפי שרוצה ללבוש בגדי קודש, אבל בפשיטה זו של (ניתוח) [סוף] היום לא עביד שום קידוש כלל. ויום טוב עושי' לכל אוהביו. [כלו' שבליל יום הכפורים היו אוכלי' עמו כל אוהביו]. אי נמי אפשר לומ' שלמחרת היה עושה, לפי שלא היה לו דבר ברור איך יקרנו ביום הכפורים, ולא היה טורח בערב יום הכפורים על הספק. שיצא בשלום, שלא אירע בו שום פסול ביום הכפורים, ושלא אירע לו שום מקרה רע לפני לפנים.
<h2>דף עא:</h2>
כהן גדול משמש בשמנה וכו'. ואם עבד בארבעה כלים חלל עבודתו. וההדיוט בארבעה, ואם עבד בשמנה או בפחות מארבעה, עבודתו מחוללת. ובאלו שמונה כלים נשאלים באורים ותומים, כלומ' הכהן הנשאל באורים ותומים צריך ללבוש ח' בגדים. ואין נשאלין, אין רשאי הכהן לשאול לראות באורים ותומים, אלא למלך או אב ב"ד, או למי שצורך צבור תלוי בו, כגון משוח מלחמה, דאמר קרא [במדבר כ"ז] ולפני אלעזר הכהן יעמד וגו', הוא, זה מלך, וכל בני ישראל אתו זה משוח מלחמה, וכל העדה זו סנהדרי' כדכתי' [שם ט"ו] אם מעיני העדה וגו'. ובברייתא מפרש כיצד שואלין, (ו)השואל כלפי הנשאל, והנשאל פניו כלפי שכינה. השואל מלך או אב ב"ד פניו כלפי הנשאל, והכהן פניו כלפי שכינה כלפי אורים ותומים ושם המפורש בתוך חשן המשפט. והשואל אומ' הארדוף אחר הגדוד הזה, אם לא, והנשאל אומר רדוף, או כה אמר ה' עלה והצלח. ואע"ג דגזרת נביא חוזרת, גזירת אורים ותומים אינה חוזרת,
אע"פ שיעשו תשובה אחרי כן. ושמות אברהם יצחק ויעקב ושבטי ישורון כתובין שם. ובאילו התיבות היו שם כל עשרים ושתים אותיות, וכשעונה ואומר רדוף עולה רי"ש מאברהם למעלה מן השיטה, ודל"ת מיהודה. וא"ו מלוי, ופ"א מיוסף. והכהן הגדול מצרף אותן ועושה מהן תיבה. ויש מי שאומ' שמצטרפין היו מאיליהן ולא היה צריך לטרוח בקריאתן הכהן הגדול, שאם לא היו מצטרפין הלא מארבע תיבות
אדם יכול לקרותן בכמה פנים אם לא היו עולין כסדרן.
<h2>דף עג:</h2>
יום הכפורים אסור באכילה וכו'. (בכל) [דכל] הני איקרו עינוי, וגבי יום הכפורים ה' עינויים כתיבי. והני ה' הוו, דשתייה בכלל אכילה. ואע"פ שאינו ענוש כרת אלא אאכילה ושתייה בלבד, וכי קתני אסור ולא קתני ענוש כרת, אשארא קאי, ארחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה. אע"פ שכל אדם אסור להושיט אצבעו במים אפילו בצונן, אבל למלך וכלה שרי' רחיצת פניהם וידיהם, משום דדרכו של מלך ושבחו שיהיה נאה, שנא' [ישעיה ל"ג] מלך ביופיו תחזינה עיניך. והכלה, גם כן צריכה נוי כדי שתעלה חן בעיני בעלה. וכל ל' לחופתה קרויה כלה. והחיה, יולדת. וחכמים אוסרין אכולהו בין אמלך וכלה וחיה, וכן מפורש בברייתא. האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה שאע"פ שבשאר כל איסורין שבתורה אזלינן לשיעור כזית, משום דכתב בהו לשון אכילה, ואכילה בכזית. אבל ביום הכפורים דכתי' [ויקרא כ"ג] אשר לא תענה ונכרתה, תענה בעי' ככותבת, משום דקים להו לרבנן דמי שאוכל ככותבת והוא מעונה מאד מתישבת דעתו עליה, ואע"פ שאינה משביעה מיחייב. וככותבת פחותה מכביצה, דהא קא חזינן דכביצה נמי משבעת, אליבא דר' יהודה דסבר ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה, ואיזו זו כביצה. כמוה וכגרעינתה. ובגמ' מספק' ליה היכי קתני, אי אמרי' כמוה או כגרעינתה, לפי שגרעין הכותבת מחזיק כאוכל שעליו. או דילמ' הכי קאמר כמוה וכגרעינתה בין האוכל והפסולת שהוא גרעין. השותה מלא לוגמיו חייב. ואע"ג דבאוכלין השיעור שוה לגדול ולבינוני, וכשהיו משערין כל חד וחד בדידיה, דבדידיה מיתבא דעתיה, אבל בדחבריה לא מיתבא דעתיה כלל. אבל באוכל, ככותבת מישב הדעת אפי' לעוג מלך הבשן רגע אחד, ולשאר בני אדם שני רגעים אבל פחותה מככותבת אפי' לאדם בינוני אינו מישב דעתו, אפי' חצי רגע. ומלא לוגמיו פחות מרביעית הוא. אבל בעוג מלך הבשן הוא יותר מרביעית. מחלוקת דברייתא דבית שמאי אזלי לרביעית, ובית הלל למלא לוגמיו, בעוג מלך הבשן הוא, דבית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא, כל האוכלין מצטרפין לככותבת, ואפי' מלח סדומית שעל גבי הבשר. וכל המשקין בין מים ודבש וחלב ויין וחומץ. ולפי שכל דבר לח הוא משיב את הנפש. האוכל והשותה אין מצטרף לפי שאין הלב מתישב.
<h2>דף עו.</h2>
גמרא יום הכפורים אסור וכו', הני ה' עינויין כנגד מי וכו' שבת שבתון כתי' באחרי מות [ויקרא ט"ז], שבת שבתון באמור אל הכהנים [שם כ"ג], בעשור לחדש [בחומש הפקודים] [במדבר כ"ט], ואך בעשור באמור אל הכהנים [ויקרא כ"ג], והיתה לכם לחקת עולם באחרי מות [שם ט"ז], ובכולהו כתי' עינויי, לרבות ה' עינויין (אלא) [אלו] רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ואכילה ושתייה.
<h2>דף עז:</h2>
אם תענה מתשמיש, כי לא יפחות עונתם. ואם תקח מצרות, כלו', אפי' לא יפחות עונתן, התנה עמו שלא יקח נשים אחרות, בעוד שהן בחיין. ואם היה מלוכלך וכו', דכיון שניכר דלאו משום הנאה קא עביד שרי. מדיחה אשה במים וכו' משום שיבתא שהוא רוח רעה (ומפקדת) [ומקפדת] עד שלש פעמים, שהיא שורה על האוכלין שהוא נוטל קודם שירחוץ ידיו בבקר, ומשום סכנה התירו חכמים לרחוץ ידו אחת, משום דדי לו בידו אחת. ושמאי הזקן היה מתפחד שמא לא תזהר האשה [ותגע] באותה היד שעדיין לא רחצה, לפי' התירו לו שתי הידים. עובר עד צוארו ואינו חושש דכולי עלמא ידעי דלא מתכוין לשם הנאה בעולם, דהא עובר שם כדרך מלבוש, כדאמרי' לקמן ובלבד שלא יוציא ידו מחמת חפת חלוקו.
<h2>דף עח.</h2>
בשבת דאיכא מנעל, ניחוש שמא יפול מרגלו, ואתי לאיתויי. תינח מנעל דלא שכיח דנפיל, ומשום הכי לא גזרי', סנדל דשכיח דנפיל, מאי איכא למימר. ובטיט המטפחת שיש בה לחות כל כך, שכשתיגע ידו על הטיט תהיה ידו לחה. אמ' אביי אפי' הכי שרי, אלא שכל כך היא לחה, שבלחות היד תלחלח דבר אחר אסור דהוי כמי שמושיט אצבעו במים. להצטנן בפירות, פניו או ידיו שלא אסרה תורה תענוג דלאו רחיצה. מליא אסור לאחוז בידו, דדילמא [שפיך מיניהו על ידיו. חסירא שרי. דפחרא, של חרס. אפי' חסר אסור משום דמשחל שחיל, כלו'] שמזיע מבחוץ לחות מים שבתוכו ופולט אותן. ועושה אותה כמין כלים נגובים. כלו', שסוחט אותה בכל כחו כדרך שעושין הכובסין קודם כשרוצין לשוטחה בחמה, ואחר הסחיטה [מניחה] תחת הכר או תחת הכסת, ולאחר כן, מעבירה על גבי עיניו אם ירצה משום תענוג, אע"פ שיש במפה לחות גדולה. ואסיקנא ביום הכפורים מחמרי' טפי מט' באב.
<h2>דף עח:</h2>
אביי נפיק בדהוצי, משום דתענוג דלאו מנעל מותר ביום הכפורים. ומיירי במבוי המשותף בחצר, אבל לא לרשות הרבים, דכיון דלאו מנעל הוא [הוי] משוי, כדקאמר' בקב הקיטע דלמאן דס"ל דלאו מנעל היא (אפי') [אסור] לצאת בו. תינוקות מותרין בכלן וכו'. משום דלא אפשר להם בזולתם, אבל לא במנעל וסנדל, שהרי אפשר. כל ל' יום, וכל שלשים יום אם יארע יום הכפורים בתוכן שרינן לה לרחוץ פניה ידיה ורגליה. מאי דכתי' [שבת קי"ט] ולקדוש ה' מכובד, דלא שייך בהו למימר עונג, זה יום הכפורים. כל שמחמת עקרב לא שנא חיה ולא שנא שאר אדם, [מותר] משום סכנה.
<h2>דף פא.</h2>
אכל ושתה בהעלם אחד וכו', דשתייה בכלל אכילה וחדא עבירה היא, וכשני זיתי חלב בהעלם אחד הוא. אכל ועשה מלאכה, כחלב ודם דמי, ומיחייב שתים. אבל אוכלין שאינן ראויין, כגון נבילה מוסרחת והדומה לה, פטור, דלא מייתבי לב האדם, והאכילה והשתייה עינוי הם.
<h2>דף פב.</h2>
תינוקות אין מענין אותן ביום וכו' אין אנו חייבין למנוע מהן מאכל. אבל מחנכין אותן שמונעין ממנו מאכל שעה או שתים בשנה שהיא סמוכה לפרקן. פרקן הוי בן י"ג לנקבה וי"ד לזכר, שדרך (זכר) [תינוקת] להביא שתים שערות בי"ב שנה ויום אחד, [דהיינו בתוך שנת י"ג והיא פירקה לעונשין, ותינוק בי"ג שנה ויום אחד], נמצא שנת י"ד פרקו לעונשין ושנת י"ג היא שנה הסמוכה לפרקו, ושנת י"ב היא לפני שנה הסמוכה לפרקו. לפני שתים (עשרה) שהיא לפני שתי שנים הסמוכין לפרקן דהיינו ג' שנים לפני פרקן. ובגמ' מפרש השתא לפני שתים, דהיינו ג' שנים אמרת מחנכין, לפני שנה, דהיינו שתי שנים מיבעיא. ומשני בחולה, כחוש ותשוש כחו לפני שנה, ובבריא לפני שתים. ובלשון משנתנו פליגי אמוראי היכי גרסי', אי שנה ושתים, אי לפני שנה ולפני שתים.
קיי"ל כרב נחמן ורב הונא דבתראי נינהו וכו' ולפי סוגית הגמ' נראה דבאחת עשרה בתינוק ליכא השלמה כלל אליבא דרב נחמן, אלא בתינוקת בלבד. תוחבין לה כוש ברוטב שהוא דבר מועט.
עוברה שהריחה וכו' העובר מריח ריח תבשיל והיא מתאווה לו, ואם אינה אוכלת שניהם מסוכנין, ואין צריך לה אומד. חולה מאכילין אותו על פי בקיאין, אמרו שני רופאים שהוא מסוכן אם אינו אוכל. ומוקים לה בגמ' דהאי מתני' דבעי בקיאין תרי, אבל על פי אחד לא יועיל ועל פי עצמו נמי לא, מיירי כגון שאמ' החולה לא צריכנא, ואיכא רופא אחד שאומ' כמו החולה שלא יסתכן אם לא יאכל היום, משום הכי, טעמא דאיכא תרי הוא דאזלי' לקולא, ומהימנינן להו יותר מלחולה ולרופא, דספק נפשות להקל, אבל אי ליכא אלא חד דאמ' צריך, כיון דאיכא רופא אחד דאמ' לא צריך והחולה נמי אומ' לא, שומעי' לחולה, ולא מחללין שבתא. ואם אין שם בקיאין, כלומ' דאמרי צריך, אלא דאמרי לא צריך, והחולה אומ' צריך, שומעין לחולה, משום דלב יודע מרת נפשו.
<h2>דף פב:</h2>
לחושי לה ואתלחישא, לפי שעיקר החימוד הוא בא לאשה מחמת הולד, שהוא מריח ריח התבשיל ושניהם מסוכנים אם אינה אוכלת גם היא.
<h2>דף פג.</h2>
ואם אמ' איהו ואחרינא בהדיה לא צריכא ואתו תרי אחריני ואמרי צריך מאכילין אותו על פיהם. דכי אמרי' וכו'. לפי ההלכה נראה שנחסר מכאן והכי איבעי ליה למיכתב, אי איכא בתרי דאמרי' צריך, אע"ג דחולה אומר אינו צריך, ואיכא בתרי נמי בהדיה דאמרי לא צריך, אמרי' תרי כמאה ומאה כתרי', ולא אזלינא בכי האי אומדנא בתר רוב דיעות, משום דספק נפשות להקל. ואי אמר איהו, דהיינו חולה, צריכנא, אע"ג דאמרי רופאים תרי דלא צריך, ואין שום עוזר ומודה לחולה, אפי' הכי שמעי' לחולה, משום דלב יודע מרת נפשו, הוא חושש בחולשתו יותר מהרופאים, והיינו דקאמ' מתני' ואם אין שם בקיאין שיאמרו שצריך, אלא בהיפך, מאכילין אותו על פי עצמו, כיון שהוא אומר צריך.
מי שאחזו בולמוס. חולי האוחז את האדם מחמת רעבון ועיניו כהות והוא מסוכן, וכשמראיתו חוזרת עליו בידוע שנתרפא. לפי' אם לא נמצא בידינו מדבר מותר כדי להשביעו, נאכיל אותו [מדבר האסור, ואם שתי איסורין לפנינו מאכילין אותו] תחלה הקלה שבהם. מי שנשכו כלב שוטה אע"פ שנהגו הרופאים ברפואה זו להאכילו בחצר כבד שלו, דזהו יותרת הכבד, אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור בהמה טמאה על כך. ור' מתיא בן חרש מתיר, דסבי' ליה דרפואה גמורה היא. ועוד א"ר מתיא בן חרש וכו'. כגון צפידנא שמתחיל בפה וגומר בבני מעים, ובהא אפי' רבנן מודו, דיש בה משום רפואה גמורה. ובגמ' מפרש סימן החולי רמי דמא מככיה ומיתי ליה דמא מבי דריה. מפני שספק נפשות להקל. ובגמ' בעי, למה לי למתני הכא מה שלא שנה בכל הרפואות העליונות, וכי עד עכשיו לא שנינן ספק נפשות להקל. ומשני הא קמ"ל שאם יאמרו לנו בקיאים דעו שזה החולה אע"פ שלא תחללו עליו את השבת לא ימות היום ולא בשבת השני, אלא אפשר שיזיק לו שאם לא תבשלו לו היום, שמא ימות לשבת הבאה, ושמא תאמר לא נחלל עליו את השבת זו ובשבת אחרת, קמ"ל דמחללינן שתים ושלשה, כיון דאפשר לו חילול שבת זו מחללין עליו. מי שנפלה עליו מפולת וכו'. לא מיבעיא היכא דמספקא לן (שאפילו ישנו שם לא ידעי') אם ישנו שם אם לאו דמחללין, דאם איתא שהוא שם חי הוא ומפקחין, אלא אפי' מספקא לן שאפי' ישנו שם לא ידעי' אם נמצאו חי, אפי' בשתי ספיקות אלו מפקחין, ולא מיבעיא בשתי ספיקות אלו דמפקחין, דאם איתא דאיתיה חי ישראל הוא, אלא אפי' מספק' לן ספיקא שלישית דשמא נמי נכרי הוא, מפקחין כיון דמספק' לן בישראל. מצאוהו חי מפקחין. ומפרש בגמ' שאע"פ שנודע בודאי שלא יחיה אחר נפלו שתי שעות, אפי' הכי מפקחין, שמא באותה שעה שיחיה יזכה לחיי העולם הבא שישוב בתשובה. ואם מת יניחוהו, והא לא איצטריך לאשמעי' דפשיט', אבל הא קמ"ל שאע"פ ששנינו שמצילין את המת מפני הדליקה, אבל מן המפולת לא מצילינן, מאי טעמא דבדליקה אי לא שרית ליה טלטול שלא לצורך מתוך שהוא בהול על מתו אתי לכבויי ועביד איסורא דאורייתא, אבל במפולת ליכא למגזר כלל.
<h2>דף פד:</h2>
ולא פליגי רבנן עליה דר' מתיא אלא בכלב שוטה, שאין חכמים מודים לו שתהיה חצר כבד רפואה מומחת, ור' מתיא סביר' ליה דרפואה מומחת היא, אבל בהחושש בפיו מודו ליה שהסם שמנהג הרופאים לתת לחולי זה רפואה מומחת היא ושרי לעשותה בשבת לסחוט אותה ולתלשה ממחובר אם היתה מחוברת. דאמדוה לתמניא יומי וכו' מפורש בפי' המשנה. בין להברותו בין להשקותו שהוא דבר מועט, ואפי' להברותו דהיינו לרחוץ אותו בהם לשום הנאה יתירא, כלומ' כדי לחזקו יותר, ואין אומ' שלא נחמם לו כך כך כדי שיעור רחיצה עד שיבריא, כיון דהנאה יתירא היא. ואע"ג דצייד כוורי. אע"ג דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, אפי' הכי משום סכנת נפשות שרי' להו. לחצר אחרת שאע"פ שהדליקה רחוקה ממנו, וכל מקום חצר אחת של בעל הבית אחר, אפי' הכי שרי' לכבות מפני החולים שיש לו בתוך ביתו, שאינו יכול להוליכו משם שמא ימות מחמת הטלטול אם יוליכהו למקום אחר, ומנהג דליקה לעבר ולדלג ממקום למקום. ולא צריכה דפריש חד מיניהו מאותן העשרה ונפל הבית על אותו שפירש, מהו דתימא כל דפריש מרובא פריש, ואם כן גוי הוא ולא ניחול עליה שבתא, קמ"ל דמחללי', דאמרי' שמא אותו שפירש ישראל היה. איני, מפקחין על אותו שפירש לחצר אחרת אע"פ שלא הוחזק באותו בית המפולת ישראל ידוע מקודם. והאמר ר' יוחנן אפי' תשעה וכו', באותה חצר מפקחין, שהרי הוחזק באותה חצר ישראל. בחצר אחרת כגון שפי' אחד לשם, ונפלה עליו מפולת אין מפקחין, שהרי לא הוחזק באותה חצר אחרת ישראל. לא קשיא הא דפריש כולהו, מזה החצר והולך זה לבית אחר וזה לבית וכן כולם, שלא נשאר אפי' אחד באותה חצר הראשונה, לפי' על איזה מהם שיפול מפולת מפקחין, שאי אפשר שלא יהיה באחד מהן ישראל, ושמא זהו הישראל. אבל אם נשתייר בחצר הראשונה, אפי' אחד לבדו, והלכו התשעה זה למזרח וזה למערב וזה לצפון וזה לדרום, ונפל מפולת על אחד מאותן הרוחות אין מפקחין, דאמרי' אותן גויים היו. דכל דפריש מרובא פריש. אבל אם נפלה מפולת באותה חצר הראשונה, מפקחין, לפי שהוחזק ישראל בזה החצר, ודלמ' זהו שנשאר כאן.
<h2>דף פה.</h2>
לחיי שעה שאע"פ שפשיט' לן שימות לסוף שעה אחר שנחלל עליו את השבת, מהו דתימא משום חיי שעה לא נחלל עליו את השבת, קמ"ל דמחללי' (לפי שהוחזק בזה החצר) משום דבההיא שעתא יכיר בוראו ויתודה על חטאתיו בפה או בלב. עד היכן הוא בודק להכיר אם הוא חי או מת. עד טיבורו, שמשם נוצר תחלה, ומשלח שרשיו אילך ואילך, ואם איתא דחי הוא באותו מקום יכיר דנשמתו דופקת שם. ויש אומרי' עד חוטמו, דזמנין דאין חיות ניכר בטיבורו וניכר בחוטמו. מחלוקת ממטה למעלה. מחלוקת דהני תנאי חד אמ' עד חוטמו וחד אמ' עד טיבורו ממטה למעלה, שמצאו דרך מרגלותיו תחלה ובודק והולך כלפי ראשו, אבל ממעלה למטה שמצאו דרך ראשו תחלה, כיון דבדיק ליה עד חוטמו, שוב אינו צריך, ואסור לחלל עליו את השבת דודאי מת הוא.
<h2>דף פה:</h2>
חטאת ואשם ודאי מכפרין דמסתמא תשובה איכא בהדייהו, [נ"א ביניהו]. שאם לא היה מתחרט לא היה מביא קרבן. ואשם ודאי הן אשם גזילות ומעילות, אשם גזילות כגון שגזל את חבירו ונשבע לו שלא גזלו מעולם וחזר והודה שגזלו משלם לו קרן וחומש ואשם ודאי. ומעילות, כגון שנהנה מן ההקדש בשוגג. ודוקא אשם ודאי, אבל אשם תלוי אינו מכפר לגמרי דלכי מתידע ליה בעי לאיתויי אשם ודאי. מיתה ויום הכפורים וכו' אבל בלא תשובה לא. ואפי' בתשובה לבדה לא מכפר אלא על עשה ועל לא תעשה, ועל החמורות כגון כריתות ומיתות ב"ד היא תולה, כלומ' מגינה מן היסורין, אבל עון עצמו אינו נמחק לגמרי עד שיבא יום הכפורים, ומהיום ואילך אינו נזכר זה החטא לעולם. אלא אותם שיעשה מיום הכפורים זה ואילך. האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב מפ' בגמ' דמשום הכי תני לה תרי זימני שכיון שחטא שני פעמים (עתיד) [על] חטא אחד, אי אפשר שיתודה עליו שכיון ששנה בחטא נעשה לו כהיתר ולא יתחרט בו לעולם. אחטא ויום הכפורים מכפר. כלומ', שסומך על יום הכפורים שיבא ויכפר לו, שאם לא היה יודע שיום הכפורים עתיד לכפר היה נזהר מאותו החטא, לפי' אין כח ביום הכפורים לכפר עליו, משום דקשה עון זה משאר מזיד דשאר פשעים ומרדים אפי' להכעיס, דהתם יצרו תקפו עד שמביא אותו לכפור בעונש, וסובר דלית דינא, אבל זה שנוכח עיניו הדיין והיום הדין, וסומך על יום מחילה, שאם לא היה אותו היום [היה], כופה את יצרו, באיש זה אין ראוי לכפר עליו יום הכפורים. עבירות שבין אדם למקום, שאין היזק בהן לבני אדם כגון חלב ודם. ושבין אדם לחבירו, כגון גזל ועריות והדומה להן, אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו וימחול לו. את זו דרש ר' אליעזר מכל חטאתכם לפני ד' תטהרו, שהיא לפני ד' לבדו, שלא נודע על אדם תטהרו. אמר ר' עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, שנא' [יחזקאל ל"ו] וזרקתי עליהם מים טהורים וטהרתם. ואומ' [ירמיה י"ז] מקוה ישראל ד', מה המקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל.
ועל לא תעשה הניתק לעשה כגון [דברים כ"ד] לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, ואם עבר השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש. ובגזילה כתי' [ויקרא י"ט] לא תגזול, וכתי' [שם ה'] והשיב את הגזילה. ואם שב באמת ותמים והשיב גזילתו, לא יחשוב לו עוד אותו עון, ולא יקבל עליו יסורין לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שאם הכריחוהו מלך או שופט להשיב הגזילה, ולא אמ' רוצה אני, לא יכופר עונו אשר הכעיס הבורא, אע"פ שהוצל העשוק עתה מיד עושקו.
<h2>דף פו.</h2>
תשובה ויום הכפורים תולין, מגינים עליו מן המיתה, וכשיבואו עליו יסורין לא יזכור עוד עונו. אלא כולן תולין. כלומ', כל ימי חייו יעמד בתלייה, שאם ישוב עוד באותו עון, יחשב גם הוא אותו שהתודה עליו, אלא כשימות ולא שב על אותו עון מיום שהתודה עליו, סר עונו וחטאתו תכופר, ויחשב לו אותו עון לצדקה, כדאמרי' ולא עוד אלא שהעונות נחשבין לו כזכיות [דכתיב [יחזקאל ל"ג] עליהן חיה יחיה וא"א שזה פי' תולין שבזו הבריתא הדבר בתליא אם יחשבו לו כזכויות] אם לאו. שרא ליה מרא לפלניא, כלו', כל כך הוא רגיל בעבירות כאלו התירם לו הבורא.
<h2>דף פו:</h2>
באותו מקום, שיהיה מקום צנוע ואיננו מתירא משום אדם שמא יראנו, כמו שהיה המקום שחטא בו בראשונה. ובאותו הפרק, בעוד שהוא בחור ויצרו תוקף עליו. ובאותה אשה, דשכיחא ליה ופריצא ליה, וכשכובש את יצרו אפי' כשמצוי לפניו כל זה, אין ספק בזה שלכבוד שמים חזר בו, וראויה שתגיע תשובתו עד כסא הכבוד. בעבירות שבין אדם למקום אסו' להודיעם למי שאינו יודעם, שאין כבודו של מקום כשאדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז כי הוא עובר לפני מצותו. אבל עבירות שבין אדם לחבירו, כגון שחבירו קובל עליו ברבים, ראוי לו שיודה לו, ויאמר לכל אמת הוא והנחש השיאני, ואם און פעלתי לא אוסיף ואפרענו כאשר תשיג ידו, השב... לו ויפייס לרבים שיבקשו מן העשוק שימחול לו וזהו דרך כבוד של מעלה כשמבקש מחילה ברבים לחבירו, וכל ישראל ילמדו ממנו לעשות כן. ומפרסמי' את החנפים מפני חילול השם. דרך החונף שאין פיו ולבו שוין. ואם יש איש אחד שהוא מוחזק בעיני רוב האדם שהוא חסיד, והוא עובר עבירות בסתר, אם יש בעיר מי שיודע בתועבותיו חייב להודיע לרבים, הזהרו בפלניא שאין תוכו כברו. מפני חילול השם, שאם יבואו עליו יסורין מן השמים יתמהו בני אדם ויאמרו למה אדם יגע במצות, ראו פלוני שלמד תורה הרבה כמה הוא מעונה ביסורין, לפיכך כשישמעו דברי המעידים עליו לא יתמהו. ומיירי כגון שיעיד זה העד למי שמאמין בו, כגון רבו ואביו והדומה להם. אבל לאדם אחר אין לו לומר, משום שהרי הוא כמוציא שם רע עליו, כדההוא מעשה [פסחים קי"ג ע"ב] דטוביה חטא אתא זיגוד ואיסהיד עליה וכו'. אי נמי יש לומר שמיירי בשני עדים אי נמי בחד ולא יאמר כך וכך עשה בפירוש, אלא שאין תוכו כברו, כדפרישית.
<h2>דף פז.</h2>
ואם לאו, אלא שהכעיסו בדברים, ירבה עליו רעים שיבקשו ממנו שימחול לו. בשלשה חבורות של שלשה שלשה, דכתי' [איוב ל"ג] ישור שורה, ואין שורה פחותה משלשה בני אדם וכתי' חטאתי חד, וישר העויתי, תרי, ולא שוה לי תלתא. עשרים וארבעה דברים מעכבין את התשובה שמי שרגיל באחד מאלה לא יוכל לכוף את יצרו שלא ישוב בדרך הרעה שהורגל בה.
<h2>דף פז:</h2>
הלכה כחכמים [לעיל ל"ו ע"ב]. שמקדים חטאתי לעויתי ועויתי לפשעתי. בתעניות ומעמדות ומקשי התם [תעניות כ"ו ע"א] אטו תעניות ומעמדות מי אית בהו מוסף, ומתרץ, תני הכי, בשלש פרקים בשנה כהנים נושאין את כפיהן כל זמן שמתפללין, ויש מהם ארבעה פעמים ביום בשחרית ובמוסף ובמנחה ובנעילה, ואלו הן שלשה פרקים תעניות ומעמדות ויום הכפורים.
מפיש חיי סגי ומסגי. יראה זרע יאריך ימים.
